נסו את זה, מקסימום תיהנו

ג'אגלינג כאמצעי לויסות עצמי

עיסוק בג'אגלינג לכשעצמו זה אתגר, זה מהנה ומספק כשמצליחים. ג'אגלינג נמצא כמועיל בפיתוח המוח וכמשפר מרכיבים קוגניטיביים מסוימים- חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד נתנו לנבדקים לעסוק בג'אגלינג ודיווחו כי ראו צמיחה של 5% בחומר הלבן במוח – רשת החיווט (העברת התקשורת). ממצאים אלו, כדברי פרופ' קאתי פרייס מאוקספורד מהווים בשורה לחוקרים ולמאמנים: "זה מאוד מרגש לראות עדויות לכך שאימון משנה את החומר הלבן במוח. מידע זה משלים מחקרים אחרים שהראו שהחומר האפור במוח משתנה באמצעות אימון. מחקרים אלו מגבירים את המוטיבציה להמשיך ולחקור ולגלות את פעילות התאים המביאה לאפקט זה" .

(שחקניות מחלקת הנערות של מכבי רעננה בכדורסל)

לג'אגלינג יש ערך מוסף משמעותי נוסף לספורטאים (ולכל מי שמתמודד עם לחץ ומתח באופן קבוע) ,שכמעט לא מדברים עליו. ערך ה סוּבְּלִימַצְיָה. סוּבְּלִימַצְיָה זה מושג יסודי בפסיכולוגיה של פרוייד, המתאר את הפניית הכוחות המנטאליים של האדם מפעילויות שנתפסות כשליליות אל עבר פעילויות חיוביות. בואו נבחן מה קורה לנו כשאנחנו לחוצים: המונח דחק (לחץ) כולל בחובו טווח גדול של רגשות; מערנות קלה ועד תחושת הצפה. כאשר הדחק חריף במיוחד הוא גורם לאתגרים פשוטים להפוך לקשים. דחק חריף מוציא אותנו משווי משקל, גורם לנו לאבד אוריינטציה ופוגע ברמה הביצועית שלנו עד כדי כך שלעיתים נראה מגוחכים בעיני עצמנו.

אחת התופעות המוכרות ביותר לספורטאים אלו המחשבות השליליות שמעוררות מעגלים חשמליים במוח לפעולה. כלומר הדאגה גורמת לעירור באזור מסוים במוח, העירור מגביר את הדאגה וככה הספורטאי נכנס למעגל של עוררות ודאגה שקשה לו להתנתק ממנו. חשוב לומר כי הספורטאי גם לא צריך להגיע רגוע מידי לתחרות, אלא מעורר ברמה הנכונה לפעולה מיטבית וללא מחשבות שליליות. זו הסיבה שאנו מדברים על ויסות עצמי ולא בהדחקת או העלמות הלחץ. ד"ר ג'ון רייטי מסביר את תופעת הדחק מהזוית הנוירולוגית בדבריו:"כשהמוח עסוק בניסיונות לסנן רעשים מתסכלים ובלתי נעימים או דאגות למינהן, נותר לו פחות "חומר מוחי" שיהיה פנוי לעסוק בתפיסה".

העיסוק בג'אגלינג גורם לנוירונים שהתחילו לפעול ושהתחזקו מהמחשבות השליליות ל'התגייס' לביצוע הפעולות המוטוריות והקשביות המורכבות יותר של פעולת הג'אגלניג. זו הסיבה לכך שמהחשבות השליליות דועכות ומפנות את מקומן ל "רעש" חיובי שמעורר את מרכזי הגמול והסיפוק במוח. לכל ספורטאי יש את מרכיבי האישיות והעוררות המאפיינים אותו. לכן ספורטאי אחד יבחר להשתמש לפני משחק בג'אגלינג פשוט, ואחר ישתמש בתרגול רצף מסוים בתבנית הג'אגלינג-רצף שדורש יותר ריכוז ותכנון. יהיו ספורטאים שיבחרו בג'אגלינג רק כשיחושו כי מעגל החרדה במוחם עומד להידלק ,ויהיו אחרים שישתמשו בג'אגלינג כהרגל קבוע, הרגל שמונע את היווצרות מצב הדחק הקיצוני אשר פוגע בתפקוד שלהם.ההתאמות הן כמובן אישיות. לא צריכים לדעת ג'אגלינג ברמה מאוד גבוהה כדי להשתמש בו כאמצעי לויסות עצמי, ומניסיון של הרבה שנים בשטח, אין ספורטאי שלא יכול ללמוד ג'אגלינג פשוט. למען האמת לרוב הספורטאים שאימנו ומשתמשים היום בג'אגלינג ככלי לריכוז ולויסות עצמי, לא היה ידע או ניסיון קודמים בג'אגלינג. לא כל אחד מתחבר לזה, זה בסדר, שווה לנסות את זה. למי שבכל זאת מחפש דרכים אחרות, פשוטות יותר לסובלימציה יעילה לויסות עצמי, נציע בפוסטים הקרובים אפשרויות אחרות. בינתיים נסו לג'אנגל קצת -מקסימום תהנו!

(עמית גלזר - שחקן מחלקת הנוער של מכבי ת"א )