איך מרגישה הפרעת קשב?
אריאלה כהן, מאמנת אישית ומומחית לאימון אנשים עם הפרעות קשב ולקויות למידה, פירסמה תרגום למאמר שכתב ד"ר אדוורד האלוול שמסביר יפה מאוד איך מרגישה הפרעת קשב. מודגש כי המאמר מתייחס לגברים ונשים כאחד. מצרף גם את המקור באנגלית למי שמעוניין.
איך מרגישה הפרעת קשב?
קודם כול, אני מתנגד למונח הזה - חוסר קשב. מנקודת המבט שלי, לרוב האנשים יש עודף קשב. מי בכלל יכול להתרכז במשהו לאורך זמן? לשבת על כיסא בשקט, לדבר רק כשמקבלים רשות דיבור, להמתין בתור – מבחינתי, כל אלה הן פעולות לא טבעיות.
הרבה דימויים עולים בדעתי כדי לתאר את הפרעת הקשב. זה כמו לנהוג בגשם עם מגבים שלא עובדים טוב, כל השמשה הקדמית מלוכלכת, אתה נוהג במהירות ומתוסכל שאינך רואה טוב. או, זה כמו להקשיב לתחנת רדיו כשיש הרבה רעש סטטי, אתה צריך להתאמץ מאד כדי לשמוע את השידור.
זה כמו להיות בעל מטען-יתר כל הזמן. יש לך רעיון אחד ואתה חייב לבצע אותו מייד ואז יש לך רעיון אחר לפני שגמרת את הרעיון הקודם, אבל אתה מוכרח לבצע את הרעיון החדש, ואז כמובן בא רעיון שלישי ואתה עובר אליו... ואז אנשים אומרים שאתה בלגניסט ואימפולסיבי ועוד מילים ''חביבות'' כאלה, שלגמרי מפספסות את מה שקרה לך. אתה באמת ובתמים התאמצת, אבל יש כוחות בלתי נראים שמושכים אותך לכאן ולכאן ומקשים עליך להתמקד במשימה. זאת ועוד, המרץ שלך כל הזמן עולה על גדותיו ונשפך החוצה. אתה מתופף באצבעות, מרעיד את הרגל, מזמזם שיר, מסתכל לכאן ולשם, מתמתח, משרבט... ואז אנשים חושבים שאתה לא שם לב ולא מתעניין - אבל, למעשה, אתה רק הוצאת את עודף המרץ שלך כדי שתוכל להקשיב. אני אישית מתרכז הרבה יותר טוב כשאני צועד הלוך ושוֹב או מקשיב למוסיקה - ולא יושב חסר מעש ומוקף בשקט.
איך מרגישה הפרעת קשב? כמו זמזום. להיות כאן ושם ובכל מקום. מישהו חכם אמר פעם, ''הזמן הוא זה שמונע מהכול להתרחש בבת אחת''. הזמן מחלק את מה שקורה לקטעים נפרדים כדי שנוכל לעשות דבר אחד בכל רגע. בהפרעת קשב זה לא קורה. בהפרעת קשב הזמן קורס, הופך להיות חור שחור. אדם עם הפרעת קשב מרגיש כאילו הכול מתרחש בבת אחת וזה גורם לו חוסר שקט פנימי ואפילו בהלה. הוא מאבד את שיקול הדעת ואת היכולת לקבוע עדיפויות. הוא נמצא כל הזמן במצב הכֵן, מנסה לשמור על העולם שלא יתמוטט לו.
דחף גורם לפעולה וביניהם נמצאת הבחירה ''לפעול או לא לפעול?''. אצלי, שלב הבחירה הזה קצר ביותר עד לא קיים. בגלל זה אני ורבים מהאנשים שיש להם הפרעת קשב, חסרי טקְט. טקט תלוי ביכולת לשקול את הדברים לפני שאומרים אותן, ואנחנו לא עושים את זה כל כך טוב.
רבים מאיתנו משתוקקים לריגושים, ומצבים מסוכנים הם דרך בטוחה להשיג אותם. לכן מוצאים הרבה אנשים עם הפרעת קשב בקרב עבריינים, מכורים לסמים, מהמרים וכיו''ב. מצד שני, הנטייה לריגושים אופיינית לאנשים אינטואיטיביים, יצירתיים, אנרגטיים ופוריים במיוחד. כלומר, יש בהפרעת קשב גם צד חיובי, אך לרוב שוכחים אותו כי לאנשים יש נטייה טבעית להתמקד דווקא במה שלא בסדר, אבל אחרי שהפרעת הקשב אובחנה והילד או המבוגר מקבל סיוע וטיפול מתאים, לעיתים קרובות קורה שהוא לומד איך להתמודד בהצלחה עם הקשיים שלו. ופתאום - הרדיו מכוון, השמשה הקדמית נקייה, המטען מתפרק, הוא מתחיל לעשות דברים שמעולם לא היה מסוגל לעשות, מפתיע את כולם ובעיקר את עצמו.
אנשים עם הפרעת קשב הם, לעיתים קרובות, אינטואיטיביים ובעלי דמיון עשיר. יש להם יכולת להגיע מיידית ללב הבעיה, בעוד אנשים אחרים צריכים לעבוד בשיטתיות עד שיגיעו לשם. אבל אדם עם הפרעת קשב לא יכול להסביר איך חשב על הפיתרון, או מאיפה בא הרעיון, או איך הגיע לתשובה. כל מה שהוא יכול להגיד זה ''פתאום נפל לי האסימון'', ''הרגשתי שזה נכון''.
מה שאני בעצם אומר הוא שלאנשים עם הפרעת קשב יש כישורים קוגניטיביים שונים מרוב האנשים. עם הרבה סבלנות ועידוד, מה שנראה כליקוי יכול להפוך לכישרון יוצא דופן. הסביבה ''הרגילה'' צריכה להכיר ב ''חוש השישי'' הזה ולתת לו לגיטימציה. אם הסביבה תתעקש רק על חשיבה רציונאלית וליניארית, יתכן שהאינטואיציה הזו לא תתפתח והעולם יפסיד תשובות מפתיעות ופתרונות מבריקים.
מה שהכי חשוב לזכור הוא שאבחון מוקדם יכול למנוע, או לצמצם, את רוב הצדדים הרעים של הפרעת קשב. עצם האבחון יכול לשחרר אנשים מאשמה, מבושה ומתוויות שצברו במשך השנים, כמו: ''עצלן'', ''עקשן'', ''מפריען'', ''תובעני'', ''מוח דפוק'', ''טיפש'' או סתם ''רע''. אבחון של הפרעת קשב יכול להעביר את האדם המאובחן מבית-משפט מוּסרי לקליניקה נוירו-פסיכיאטרית.
ומהו הטיפול? כל מה שיכול להנמיך את הרעש. תרופות יכולות לעזור מאד, אך הן לא פותרות הכול. להפוך את החיים לצפויים ומובְנים יותר יכול להועיל מאד. לעבוד בפרצי מרץ קצרים במקום לשקוד על העבודה לאורך זמן. לפרק משימה גדולה לרצף של משימות קטנות. להכין רשימות. לבקש עזרה כשצריך. לייצר גבולות חיצוניים לדחפים. לעסוק בפעילות גופנית. למצוא תמיכה. לעבוד עם מאמן שישמור עליך ויחזיר אותך למסלול הנכון בכל פעם שתמעד.
החדשות הטובות הן שכל אלו באמת יכולים לעזור. בהצלחה!
לפוסט: 5 מיתוסים בנוגע ל ADHD
