מאמנים מקבלים את השחקנים להם הם מצפים

'אפקט פיגמליון' בספורט

המיתוס של פיגמליון

המיתולוגיה הרומאית מספרת לנו כי פיגמליון היה פסל יווני מוכשר שגר בקפריסין. הוא מצא בנשים פגמים רבים ועל כן החליט שלא לשאת אישה. האישה היחידה שעמדה בסטנדרטים שלו הייתה אפרודיטה, אלת האהבה, והוא יצר פסל מרהיב-עין בדמותה. הוא התייחס אל הפסל כאישה לכל דבר, קנה לה בגדים ותכשיטים, העניק לה מתנות והתנחם בחברתה.

יום אחד, במהלך הילולת אפרודיטה, התפלל פיגמליון לאלה שתפיח רוח-חיים בפסל. האלה, שהתרשמה מאהבתו של פיגמליון ליציר-כפיו, החליטה להיענות לבקשתו וכאשר הוא שב הביתה ונשק לפסל, הוא נדהם לגלות שהפסל התעורר לחיים והשיב לו אהבה.

בברכתה של אפרודיטה נישא פיגמליון לבחירת ליבו, שזכתה לשם 'גלתיאה'.

סיפורם של פיגמליון וגלתיאה נכנס להיסטוריה. פיגמליון, שייצר את האישה עליה חלם והצליח להפכה לאישה בשר ודם, משמש עד ימינו אלה כסמל לנבואה המגשימה את עצמה.

את המונח "נבואה המגשימה את עצמה" טבע הסוציולוג האמריקני רוברט מרטון, בשנת 1948, ובעקבותיו השתמשו בו חוקרים רבים לתיאור מצב בו ציפיות מוקדמות משפיעות על התנהגות האדם ומביאות בעקיפין להתממשותן. כדי להדגים את האופן בו פועלת התופעה הצביע מרטון על מקרה שהתרחש בארצות הברית בשנת 1932. שמועות לא-מבוססות על קשיים של בנק מסוים עוררו פניקה, שהביאה את המשקיעים למשוך את כספם, ובסופו של דבר לקריסתו של הבנק.

התופעה בה ציפיות מוקדמות חיוביות של המנהיג או המנהל מביאות לשיפור בביצועיהם של הכפופים לו זכתה לשם 'אפקט פיגמליון'. התופעה ההפוכה, בה ציפיות נמוכות של המנהל מורידות את ביצועיהם של העובדים זכתה לשם 'אפקט הגולם'.

פיגמליון בחליפת עסקים

בתחום העסקים השתמשו באפקט פיגמליון חוקרים שונים, במטרה להגדיר תופעה לפיה ציפיות גבוהות של המנהל מביאות לעלייה בביצועיהם של העובדים.

במפעל מסוים בארץ, למשל, היה "ידוע" תמיד כי עובדות ילידות הארץ נופלות בביצועיהן מעובדות עולות מחבר העמים. במטרה להתמודד עם הבעיה, קרא מנהל המפעל למנהלת העבודה וסיפר לה כי בעקבות שיפור תהליכי הגיוס, הצליח המפעל לגייס עובדות ילידות הארץ בעלות נתונים מעולים. הוא ביקש ממנה לדאוג לקליטתן ולעדכן אותו בכל בעיה שתתעורר. למותר לציין כמובן כי תהליכי הגיוס למפעל לא השתנו כלל וכי העובדות שגויסו היו בעלות נתונים רגילים. התוצאה – העובדות החדשות נקלטו במהירות חסרת-תקדים וזכו לשבחים רבים על הגעתן לתפוקה המקובלת בלא כל קושי.

פיגמליון באימונית

ציפיות מוקדמות, היוצרות מציאות, קיימות גם בתחום הספורט. רבים מן המאמנים הידועים בעולם הם מאמנים של שחקנים, שהביאו שחקנים שטרם מיצו את הפוטנציאל שלהם לפריחה ספורטיבית. בין המאמנים הללו ניתן למנות את גרג פופוביץ' מסן אנטוניו, פפ גווארדיולה ממנצ'סטר סיטי ורבים אחרים.

מאמן טוב, כך אני מאמין, יגרום לשחקניו להבין מה הם יכולים להיות בעתיד, ולא מי הם בהווה. מאמן טוב הוא מי שמזהה את הפוטנציאל הנוכחי והעתידי של השחקן ומטפח אותו. זאת הנחת היסוד שלדעתי צריכה להיות לכל מאמן ילדים ונוער בכל תחום ספורט.

חשוב להבחין, עם זאת, בין ספורטאים מובילים לבין המסה הגדולה של ספורטאים מן השורה, שאינם מתבלטים. בני נוער שהם ספורטאים אולימפיים או בעלי נתונים וכישורים יוצאים מגדר הרגיל, זוכים לטיפוח, אימון וליווי ההולמים את הציפיות מהם. אף אחד לא רוצה לפספס כישרונות ברמות הללו.

אך מה קורה עם כל שאר הספורטאים במועדונים? מה קורה עם המסה הגדולה של הילדים ובני נוער, העוסקים בספורט תחרותי ושואפים להגשים את חלומם? האם גם להם המאמנים גורמים להבין מה הם יכולים להיות בעתיד או שבמקרה שלהם המאמנים מסתפקים בלגרום להם להבין רק מי הם, ובמקרה הטוב מכוונים אותם בלעשות זאת בצורה טובה או יעילה יותר?

השאלה היא כמובן שאלה עליה כל מועדון וכל מאמן צריך לענות בעצמו. בסופו של דבר, כל מאמן הוא סוג של מנהיג לחניכיו. כמנהיג עליו להבין כי ילדים ונערים לומדים בעיקר מחיקוי הדמויות המשמעותיות עבורם, ולא מהטפות ומהרצאות. מנהיג טוב, המסייע לחניכיו להוציא מעצמם את מי שביכולתם להיות, הוא מנהיג בעל אופי שניתן לכנותו 'אופי פיגמליוני'.

טיפוס המאמן הראשון - מאמן בעל אופי פיגמליוני

מאמן שהוא פיגמליון טבעי אינו מחכה עד ששחקניו יוכיחו את עצמם. הוא יוצא מהנחת יסוד שהם מסוגלים להגיע לביצועים טובים יותר. הנחה זו מאפשרת לו להנהיג אותם באופן שמאפשר להם להגשים את ציפיותיו הגבוהות.

מאמן פיגמליוני טבעי משדר לשחקניו, במודע ושלא במודע, את הציפיות שלו. כך השחקן 'נטען' במוטיבציה ובציפיות שקיבל מהמאמן והוא מקבל חיזוק למוטיבציות האישיות שלו לעבוד קשה יותר, על מנת להגיע למטרותיו. למעשה, בדרך זו הוא זוכה להכרה של המאמן במאמציו וביטחונו העצמי עולה.

כשביטחונו העצמי של השחקן עולה, הוא לרוב מצליח יותר, מצדיק את האמון של המאמן בו, ובמקרים מסוימים אף מפתיע ומצליח אף מעבר לציפיות המאמן. במקרה כזה השמחה כפולה. אף כאשר השחקן לא מצליח לעבור את ציפיות המאמן הוא עדיין מגיע הכי גבוה שהוא יכול במסגרת של אווירה חיובית, שמעצבת את האישיות שלו כאדם.

טיפוס המאמן השני - מנהיג לא-פיגמליוני

כל מאמן מתמודד הן עם הדינמיקה הקבוצתית והן עם הדינמיקה הנפשית הפנימית של כל אחד משחקניו

והדימוי העצמי שלו. שחקנים צעירים במיוחד, בשל חוסר ניסיונם וחוסר הבשלות שלהם, אינם יודעים למה הם מסוגלים. האחריות להפגיש אותם עם היכולות שלהם מוטלת על המאמן.

מה יעשה מאמן ילדים או נוער, שאינו בעל מאפיינים פיגמליונים, עם האחריות הזו? ברוב המקרים הוא לא רק ידכא את הביצועים ואת המוטיבציה של חלק גדול משחקניו אלא עלול גם לכלות, פשוטו כמשמעו, את השאיפות והמוטיבציות של הילד בקבוצה. התוצאה של התנהלות כזו תהיה פגיעה בביטחונו העצמי של הילד ובהתפתחות אישיותו, ואווירת תרבות ספורט חולה בקבוצה כולה.

ברגע שמאמן אינו עוקר ציפיות נמוכות של השחקן מעצמו, הוא בעצם "עוזר" לו לקבע אותן ובוודאי שאינו עוזר לו להתפתח, לא כשחקן ולא כאדם. זו הסיבה לכך שהבחירה והרצון להיות מנהיג ומאמן ילדים ובני נוער בעל אופי פיגמליוני היא, קודם כל, בחירה מוסרית.

איך יוצרים מנהיגות פגמליונית?

הבנו את חשיבותה של המנהיגות הפיגמליונית ונשאלת השאלה איזה כלים יעזרו לנו להטמיע מנהיגות כזו?ישנם ארבעה קווי התנהלות המאפיינים מנהיגות פיגמליונית:

1. התייחסות אישית לכל שחקן

2. לקבוע לכל שחקן מטרות ושאיפות גבוהות אבל ברות-השגה

3. להניע את הספורטאים באמצעות השראה ורגש

4. להוות מודל לחיקוי

ארבעה כלים אלה מסייעים, לדעת הפסיכולוג אלברט בנדורה, לשפר את מה שהוא כינה 'המסוגלות העצמית' של הילד או הנער. מהי 'המסוגלות העצמית'? זוהי התחושה הפנימית של הילד בנוגע ליכולתו לבצע משימות בהצלחה, מושג שקרוב מאוד למעשה לביטחון עצמי. המסוגלות הזו היא, לדעת בנדורה, .

הדבר אליו אנחנו שואפים בתהליך ההדרכה והאימון.

פיגמליון ותרבות הספורט בישראל

בואו נחזור עכשיו אל המציאות הספורטיבית אצלנו בארץ. בסופו של דבר, רק מעטים מהילדים והנערים שעוסקים בספורט תחרותי בנעוריהם מגיעים באמת לרמות הגבוהות. להם יהיה תמיד מי שידאג.

מי שנותר מאחור בתהליך הזה הם כל השאר, המסה הגדולה של בני הנוער שאולי לא יגשימו את חלומם המקורי להיות כוכבים אבל ייתרמו ויתפתחו להיות אנשים טובים יותר. בני נוער אלה הם הבסיס עליו נבנית תרבות ספורט בריאה, והם המאגר המרכזי להפתעות חיוביות שלא צפינו אותן.

לדעתי, קברניטי תרבות הספורט בארץ צריכים ליצור ולהגדיר את הערכים המנחים אותה. הדבר יכול להיעשות על-ידי הנחלת ידע והשכלה בהכשרת המדריכים והמאמנים או שהוא יכול להיעשות באמצעות הצבת ערכים אלה כקריטריון סינון וקבלה. הסיסמא שאפיינה את חיל האוויר שלנו: "הטובים לטיס", צריכה להוות בעיני את הבסיס לסיסמת מעצבי תרבות הספורט בארץ: "הטובים להדרכה ואימון".

פיגמליון בקליניקת הטיפול

כמטפל בלקויות למידה וקשב, תמיד הגדרתי את מטרת הטיפול לא רק בשיפור מיומנות כזו או אחרת, אלא בחיבור האדם בחזרה לכוחותיו ולאמונה שלו בעצמו. זהו תהליך לא פשוט ולא בכל טיפול או אימון מגיעים אליו, אבל הוא בהחלט צריך להיות משהו אליו מכוונים ושואפים. מן הבחינה הזו אין הבדל בין טיפול, אימון, חינוך או ניהול עובדים – כולם שואפים ליצור יותר ממה שנראה לעין.

סיפורי המיתולוגיה עברו מדור לדור כיון שגלומות בהם אמיתות עמוקות. המיתוס של פיגמליון בא ללמד אותנו שאמונה ואהבה יכולים להפיח רוח חיים אפילו בגוש שיש. תפקיד מאמן הספורט אינו רק מקצוע. הוא גם שליחות ואחריות.

נפוליאון אמר כי כל חייל מחזיק בתרמילו את שרביט הגנרל. בווריאציה לנושא שלנו, ניתן לומר כי כל מאמן מחזיק בארונית שלו את כלי הפיסול של פיגמליון. הדרך שבה ישתמש בהם תקבע האם יצליח לגלף מתוך שחקניו את הגלתיאה שבהם, או שיותיר אותם כהעתקי שיש חסרי-חיים.

תומר חמד, השחקן שהמציא את עצמו ומצא לעצמו מאמן פגימליוני שמלווה אותו(דן ולנסי)