ADHD - טוב או רע לספורטאים?
לשמר את יתרונות ה-ADHD
ספורטאים רבים, בין אם הם מודעים לכך ובין אם לאו, מתמודדים עם ADHD. חלקם הפכו לכוכבים ברמה עולמית, כדוגמת מייקל פלפס, מג'יק גונסון, גייסון קיד, בייב רות ורבים אחרים. על פי טענות של חוקרים שונים, חלק מבעלי התסמונת מתאפיינים ביצירתיות, גמישות מחשבתית, יכולת התמודדות טובה עם מצבי כאוס וביצוע מספר משימות במקביל.
האם משמעות הדבר היא שהתסמונת מהווה יתרון ספורטיבי לסובלים ממנה? לא בדיוק.
ADHD היא תסמונת שמערימה קשיים רבים בפני המתמודדים עמה, בכל תחומי חייהם, והספורט אינו יוצא דופן מבחינה זו. במהלך הפוסט נראה דוגמאות איך יכולה התסמונת להקשות על ספורטאים לנצל את הפוטנציאל שלהם. מצד שני, אם מודעים לכך שהספורטאי מתמודד עם התסמונת, ניתן לטפל בו בדרכים שונות, כדוגמת האימון הנוירו-קוגניטיבי.
טיפול מתאים יכול לאפשר לספורטאים להתגבר על הקשיים המאפיינים את התסמונת ולהביא לידי ביטוי במגרש את אופן הפעולה המוחי השונה שלהם, כך שיהפוך ליתרון.
אז בואו נתחיל ונראה מה פירוש הדבר להיות ספורטאי המתמודד עם ADHD.
המחקר מצביע על כך שילדים רבים בעלי ADHD חייבים להיות בתנועה. משום כך הם נוטים לעסוק בספורט, ובחלק מהמקרים אף להצטיין בו. הם עושים זאת משום שהספורט מספק מענה לצורך הבלתי-פוסק שלהם בתנועה, והריגוש שבספורט התחרותי משמש להם, לא פעם, גורם מעורר וממקד.
סיבה נוספת, שאינה מוכרת להורים רבים, היא המשטר הקפדני שדורש הספורט התחרותי. לילדים בעלי ADHD חסר ווסת התנהגות פנימי, והמשטר החיצוני הנדרש מהם כדי להצליח בספורט מהווה עבורם כעין ווסת חיצוני. לווסת זה יש השפעה ישירה עליהם, משום שהוא מזין את תחושת ההנאה והסיפוק העצמי שלהם. כאשר זה קורה, המוטיבציה הפנימית שלהם עולה פלאים.
הספורטאים המפורסמים שציינתי לעיל מתאפיינים במבנה אישיות של אלופים וחלקם זכו גם לחממות צמיחה ייחודיות. במקרה שלהם, ה-ADHD הפך ליתרון, בו למדו להשתמש. מאידך, אין זה קשה להעריך כי על כל ספורטאי אחד שהצליח בזכות ה-ADHD שלו, יש עשרות שנכשלו בגלל ה-ADHD שלהם.ADHD פירושו גם בעיות במיקוד קשב, קושי במעברים בין סוגי קשב שונים וליקויים בשליטה עצמית, בקבלת החלטות ובכישורי התארגנות. לא לכולם יש את מבנה האישיות ואת חממת הגדילה שמאפשרים להם להפוך את ה-ADHD שלהם ליתרון.
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על ADHD
ראשית צריך לבחון מה זה בכלל ADHD. ADHD הוא לא חסך בקשב אלא, בין השאר, אי-עקביות בקשב וחוסר יכולת להשהות פעולה עד שהמוח יעבד את השלכותיה האפשריות. זו הסיבה לכך שילדים עם ADHD מתקשים ללמוד מניסיון שלילי קודם, ונוטים לחזור על שגיאותיהם. לדברי ד"ר ראסל בארקלי, פסיכיאטר ומומחה עולמי בתחום ה-ADHD, לילדים אלו יש גם בעיה בזיכרון העבודה, יכולות לשוניות נמוכות, בעיות מוטיבציה וכדומה.
בארקלי מסיק כי הבעיות הללו נובעות מכשל תפקודים מוטוריים באונה הקדמית. גם את הקושי להתמודד עם הסחות הוא מייחס לבעיה מוטורית, ולא לבעיה חושית – בשונה ממקרים של אוטיזם למשל.
לדברי בארקלי, האדם עם ADHD לא קולט יותר נתונים חושיים מאנשים אחרים, אבל בשונה מהם, הוא מגיב לגירויים מסיחי-הדעת ולא מתעלם מהם. אנשים ללא ADHD מצליחים לדכא תגובות לאירועים לא-רלוונטיים ולהמשיך בביצוע רצף המשימות הרלוונטיות, והסובל מ-ADHD נכשל בכך.
נדנדת ה- ADHD בספורט
בואו נראה שני מקרים אופייניים של השפעת ה-ADHD על הפוטנציאל הספורטיבי.
קחו למשל את מוטי (שם בדוי), מגן כדורגל מוכשר בליגת העל, שמתמודד עם ADHD מילדותו. כפי שקורה לספורטאים רבים, הכדורגל משמש לו גורם מעורר ונותן לו מוטיבציה לעבוד קשה והרבה סיפוק.
מצד שני, בשל מרכיב האימפולסיביות שלו והקושי שלו לעבד את המידע לפני שהוא פועל, התקדמות הקריירה של מוטי נעצרה והוא נע לסירוגין בין ליגת העל לליגה הלאומית.
מדוע זה קרה? כאשר בוחנים את יכולת התפקוד שלו, מדובר בשחקן טוב, שעושה את עבודת ההגנה שלו. במשחקים בהם הקצב גבוה ושחקני ההתקפה של היריב תוקפים בעיקר באגף שלו בהגנה, הוא מתגלה כשחקן יעיל וטוב. אבל, וזה אבל גדול, כשקצב המשחק יורד או לאחר מספר דקות בהן הוא אינו נדרש לפעול ולהיות אקטיבי, הוא פשוט עוזב את העמדה שלו ויוצא לרוץ אחר שחקן יריב או רץ להצטרף להתקפה, לעיתים בניגוד גמור להנחיות המאמן.
מעבר לעובדה שמאמנים מתקשים לקבל שחקן כזה, גם הקבוצה כולה נפגעת. ההתנהלות שלו מובילה לסיכונים מיותרים בהגנה ולא פעם אף לספיגת שערים. כאשר הוא מנסה בדיעבד להסביר את המהלך שעשה, אין לו כל הסבר הקשור לדרישות המשחק. כל מה שהוא אומר הוא: "השתגעתי, הייתי צריך כבר לעשות משהו".
מה הכוונה ב"הייתי צריך כבר לעשות משהו?" מה שמוטי חיפש למעשה הוא גירוי, שישמור אותו ערני וממוקד. וכאשר הוא לא מוצא אותו, הוא מייצר אותו בעצמו. ההחלטה שלו לעשות פעולה נובעת למעשה מצורך פנימי אישי, שאינו קשור כלל למתרחש במגרש, כפי שהסברתי בפוסט 'ספר הדקדוק הפנימי'
בסופו של דבר, המאמנים שלו לא יודעים מה יקבלו ממנו בכל משחק, וזוכרים בעיקר את הטעויות שעשה, ושהובילו לספיגת שערים. מוטי לא זקוק לשפר את הבנת המשחק שלו כדי להצליח יותר. כל מה שהוא זקוק לו היה לטפל ב-ADHD שלו.
ברח לי הקשב
בוא נבחן את המקרה השני. לג'ייסון (שם בדוי), שחקן כדורסל באחת ממחלקות הנוער הטובות בארץ, אתו אני עובד, יש נתונים פיזיים ואתלטיים טובים, יכולת קליעה טובה ובאימון של אחד-על-אחד או באימונים אישיים הוא מתפקד ברמה גבוהה. ה-ADHD שלו לא הפריע לו להצליח בלימודים, כיון שהאינטליגנציה, מוסר העבודה שלו ויכולתו להתמקד במטרה תמיד עזרו לו להגיע למטרות אליהן כיוון.
הקושי של ג'ייסון היה השילוב במערך הקבוצתי בהתקפה ובהגנה. במשחק הקבוצתי הוא חסר-ביטחון ואינו עומד בקצב של המהלכים הקבוצתיים. כשהגיע אלי לאימון נוירו-קוגניטיבי הוא והוריו הגדירו את הקושי כבעיה של ביטחון עצמי. הפער בין היכולות האישיות שלו, יצר התחרות שלו ואופי השתלבותו בקבוצה, הובילו אותם למסקנה כי אין לו מספיק ביטחון עצמי וכי זה מה שפוגע בו. כמו בהרבה מקרים של ,ADHD מה שהוא, הוריו והמאמן פרשו כחוסר-ביטחון עצמי היה נכון, אבל לא זה מקור הבעיה. חוסר הביטחון היה תוצר לוואי של הקושי האמתי שלו: הניתוקים המאפיינים את ה- ADD ממנו הוא סובל.
ג'ייסון תמיד סבל מ"בריחות קשב" בלימודים, אבל זה לא פגע בו. בשעת ההאזנה להסברים טקטיים קבוצתיים של המאמן, לעומת זאת, הפכו ניתוקי הקשב למגבלה קריטית. ההסברים הטקטיים דרשו ממנו להקשיב ולעבד הרבה מאוד נתונים, והעומס הקוגניטיבי החמיר את הניתוקים. למרות שג'ייסון הבין את התרגיל או את המהלך, בזמן הביצוע הוא היסס או נתקל בבלק-אאוט.
היות ומהלכי כדורסל קבוצתיים בנויים כשרשרת עוקבת של ביצועים מתוזמנים של שחקנים שונים, תזמון אחד לא מדויק משבש בדרך כלל את המהלך כולו. כתוצאה מכך ג'ייסון הפך חשוף יותר לביקורת של חבריו ושל המאמן, ואין זה פלא שביטחונו העצמי נפגע. גם הוא, כמו כל נער עם ADHD, חש בתוכו את הפער בין יכולותיו האמתיות לבין רמת הביצוע שלו בזמן אמת, תחת לחץ, פער שגרם לו לתסכול ולאבדן ביטחונו העצמי.
האימון הנוירו-קוגניטיבי של ג'ייסון
הפער הזה החל להצטמצם לאחר תקופה בה אימנתי את ג'ייסון בכמה שלבים חופפים:
אימון מיומנויות קשב וריכוז, חשיבת רצף, זיכרון עבודה, שליפה ואימונים כלליים נוספים, לשיפור תפקודי מוח וחשיבה
אימון מיומנויות קואורדינטיביות בשילוב עיבוד מידע, מהירות תגובה, זיהוי ומיומנויות קוגניטיביות נוספות, הנדרשות בכל משחקי הכדור
אימון קוגניטיבי משולב במיומנויות כדורסל ספציפיות
החלוקה לשלושה סעיפים נעשתה לצרכי הפשטה. למעשה מדובר באימון שתי-וערב של שלושת המרכיבים, הנע ביניהם הלוך ושוב.
האימון הנוירו-קוגניטיבי מתמקד ברכיבים אלו - ובמיומנויות קשב וריכוז. החשיבה שלנו, חשוב להבין, נעשית במונחים של רצף פעולות. תחילה אנחנו מתכננים את הפעולות ולאחר מכן מבצעים אותן. זה ברור לכולנו שהפעולות קשורות לתפקודים מוטוריים (תנועה). מה שפחות מובן מאליו הוא שגם כדי לתכנן את הפעולות בדמיון, ולעבד את הרגשות שהתכנון הזה מעורר בנו, אנו זקוקים ליכולות המוטוריות של המוח.
לכן יש צורך לשלב באימון הנוירו-קוגניטיבי בין עבודה בתנועה, לבין עבודה על מיומנויות קשב וריכוז, ויסות, עיבוד, זיהוי ויכולות לקויות נוספות, בהתאם לקשייו של כל מתאמן.
שורש המילה "רגש" באנגלית ( Emotion' ) במילה "תנועה" ( Motion)
האימון הנוירו-קוגניטיבי מתבסס על ממצאים ומסקנות עדכניות מחקר המוח. הן מבהירות מדוע האימון הנוירו-קוגניטיבי נכון ויעיל לספורטאים, למתמודדים עם לקויות קשב, למידה, התפתחות, רקדנים, מנהלים ולאנשי במה. ספורטאים שמתמודדים גם עם לקויות קשב, מרוויחים פעמיים מן האימון – גם משפרים את יכולותיהם הספורטיביות וגם משפרים את יכולותיהם הלימודיות, יכולות הקשב והיכולות הניהוליות שלהם.
לא אוכל לסכם טוב יותר ממה שד"ר ג'ון רייטי עושה בספרו 'מדריך למשתמש במוח':
"ברור שתפיסת כדור קשורה לתפקודים המוטוריים של המוח. אך עריכת חישוב שכלי אף היא קשורה בהם. מרבית בני האדם מקשרים תפקודים מוטוריים לידיים ולרגליים ולפעילות פיזית-תפקוד מוחי מכני הגורם לפעוט לזחול, למייקל ג'ורדן לזנק להטבעת כדור, או לאי-תפקוד הזרוע הימנית של ידיד שלקה בשבץ. אולם ראיות מצטברות מראות שהתנועה חיונית לכל שאר תפקודי המוח, כולל הזיכרון, הרגש, השפה והלמידה. כפי שניווכח, תפקודי המוח "הגבוהים יותר" התפתחו מהתנועה והם עדיין תלויים בה."
איך האימון הנוירו-קוגינטיבי פורט ומיישם תובנות אלו מחקר המוח, תוכלו לראות בסרטון האימון הנוירו-קוגניטיבי של שרן ייני, קפן מכבי תל-אביב בכדורגל, הכולל מספר דקות מתוך אימון שנמשך שעה.
