מנטאלי או פטאלי?
סיפורו של ע': לשלוט במקצב הפנימי שלך
תחרות היא רגע השיא של כל ספורטאי. חלק גדול בהצלחתו של הספורטאי בתחרות תלוי במצב העוררות שלו. שחקן 'רדום' מדי לא יגיב היטב למתרחש. שחקן בעוררות-יתר יחווה חרדה ויסבול מהצפה רגשית. טווח העוררות הנכון הוא בין שני מצבי הקיצון הללו. כל ספורטאי מפתח את אופן ההכנה האישי שלו להשגת עוררות אופטימאלית בתחרות: ההרגלים הקבועים, הטקסים, המנוחה, אופני הסובלימציה המוטורית או עגונים אחרים (פוסט בנושא)
כשההכנה עובדת, ומביאה את הספורטאי למוכנות מנטאלית אופטימאלית, ביצועיו משקפים את כישרונו ואת המיומנויות שלו. אבל מה קורה אם הוא לא מצליח בכך? במקרה כזה, המחיר שהוא משלם עלול להיות גבוה. ראו למשל את סיפורו של ע'.
ע. הוא שחקן כדורסל, ששיחק בקבוצת נערים בתקופה בה עוסק סיפורנו. תפקידו במגרש היה שוטניג גארד והוא היה אחד משני מנהיגי הקבוצה. במהלך העונה הסדירה הוא תפקד היטב, אך כאשר הגיע הפלייאוף העליון, דברים החלו להשתבש.
ע' וגם מאמנו חשו שהוא מגיע מתוח מדי למשחק. ושמשחקו מעיד על לחץ וחוסר שליטה עצמית. כקלעי, ע' לא התקשה להתמודד עם החטאות. הן היו עבורו חלק טבעי מהמשחק. הבעיה הייתה בלחץ שחש, באיבודי כדור במסירות, ובעובדה שמצא את עצמו "נעול" בפעולה שהוא עושה, מבלי לקרוא את המתרחש במגרש.
הסיבות לשינוי לא היו ברורות. ע' התאמן כרגיל, והקפיד כהרגלו על שעות שינה ותזונה מותאמת. ההכנה, שבעבר הצליחה להביא אותו למגרש בעוררות אופטימאלית, הפסיקה לפעול. ע' גם לא היה טירון במעמדים כאלה. הוא כבר שיחק בפלייאוף בעבר, ובכל זאת חש שאינו מגיע מוכן למשחק.
אימון נוירו-קוגניטיבי ומצבי עוררות
השלב הראשון באימון הנוירו-קוגינטיבי הוא ללמוד לזהות דפוסי התנהגות חיוביים ושליליים. השלב השני
הוא לשנות מהבסיס דפוסי התנהגות שליליים או, במקרים מסוימים, ללמוד לעקוף אותם. תהליך הזיהוי וההכרה הוא המפתח לשינוי וההתפתחות שהמאמן והמטופל מכוונים אליו. לא תמיד מצליחים להגיע לתוצאות הרצויות, אבל ללא זיהוי ופיתוח המודעות העצמית תחילה, אי-אפשר לשנות דבר.
בשנתיים בהן ע' התאמן בשיטת האימון הנוירו-קוגניטיבי, הוא למד לזהות כי דפוס הפעולה המאפיין אותו הוא עוררות גבוהה. הדבר מתבטא במיקוד-יתר של קשב, בקושי לעבור מסוג קשב אחד למשנהו, ובקצב עבודה טבעי גבוה. באימון כדורסל או בהליכת בוקר לבית הספר - הליכתו הייתה תמיד מהירה ומכוונת מטרה. בתקופת הפלייאוף נוספו המחשבות והציפיות שטרדו את מחשבתו והעלו את רמת הדריכות, הדאגה וחוסר השקט הפנימי שאפיינו אותו.
ספורטאים שונים מגיבים למתח באופנים שונים. הדרך של ע' לנסות ולפרוק את המתח הפנימי הייתה 'להעלות הילוך', ולעשות הכול בקצב גבוה עוד יותר.
לאחר שלושה משחקים לא טובים שלו, שנינו הבנו כי צריך לעשות שינוי. שינוי במהלך סדרת פלייאוף אינו מהלך פשוט והוא מעורר חששות. ספורטאים לא מעטים יעדיפו לדבוק במוכר ובידוע להם. ע', שהכיר את הדפוסים האישיים שלו מהעבודה המשותפת שלנו, הבין שהכרחי לעשות שינוי.
מסקנותיו של ע'
בסוף אחד האימונים שלנו, לאחר שדיברנו וניתחנו מה עובר עליו במהלך השבוע, העלה ע' על הכתב את
הנקודות הבאות:
"עד הפלייאוף התחלתי לחשוב על המשחק רק בלילה שלפני המשחק. כעת אני חושב עליו כבר מתחילת השבוע, במשך שלושה או ארבעה ימים"
"למרות שאני מקפיד ללכת לישון בשעות הרגילות, אני לא נרדם ומתעורר הרבה בלילות"
"בעבר ההליכה לבית הספר נמשכה 10 דקות. היום אני עושה זאת תוך 6 דקות, כלומר קצב ההליכה שלי מהיר בהרבה משהיה בעבר"
"אני מנסה להגיד לעצמי לא לחשוב כל כך הרבה, להירגע ,אבל זה פשוט לא עובד"
כעת, כשהשינויים שעברו עליו היו מוגדרים באותיות ומשפטים בדיו כחול על נייר לבן, לא הייתי צריך לומר או להציע לע' דבר. הוא ידע מה עליו לעשות.
נוירו-קוגניטיבי או פסיבי ?
מה אנחנו יודעים היום על המוח?
כדי להבין את הפתרונות של ע', חייבים להקדים מספר מילים על מחקר המוח העכשווי.
לפי חוקרי מוח ופסיכולוגים, יש קשר ישיר בין הדרך שהמוח קולט ומעבד מידע, לבין הדפוסים הפסיכולוגיים והנוירולוגים שהאדם מבטא. מרכיבים נוספים שקובעים את הדפוסים הללו, ומשפיעים על התפקוד שלנו הם היכולות המוטוריות, הקשביות והמודעות העצמית שלנו. למעשה, יכולות אלו אחראיות לדפוסים הנוירולוגים על פיהם אנו מתנהלים ולתגובות שלנו, על אחת כמה וכמה כשמדובר בספורטאים.
מה משמעות המידע הזה לגבי ע'? המשמעות היא שכיון שתגובותיו במגרש מושפעות ממערכות התנועה, הקשב והמודעות העצמית שלו, ניתן להשפיע בעזרתן על תגובותיו במגרש. כלומר ביכולתו לבצע מניפולציה מכוונת במערכות הללו, ולשנות את תגובותיו.
הפתרונות של ע'
ע' מצא מספר פתרונות:
בכל ערב קבע להיפגש עם חברים, ללכת לסרט ולהיות עם אנשים. גם אם מחשבות ודאגות לגבי המשחק התגנבו למוחו, הדברים האחרים בהם עסק הקטינו את השפעתם
בדרכו לבית הספר שמע מוסיקה שקטה ומרגיעה והאט במכוון את קצב הליכתו, כך שהדרך לבית הספר נמשכה 12 – 14 דקות
באימונים היה מוריד הילוך בכל שלב בו לא היה צורך בעוררות גבוהה
את ההכנות הרגילות למשחק התחיל רק בבוקר המשחק
תוצאות השינוי
השיפור היה מידי וקיצוני. ע' החל להגיע למשחקים בעוררות הנכונה לו, כשרונו והמיומנויות שלו באו סוף סוף לידי ביטוי במגרש. בסיום הפלייאוף הוא אמר לי שהשינוי לא נוצר רק בעזרת מודעותו העצמית והבנתו בנוגע לתפקודים מוחיים. דבר נוסף שסייע לו היה ההבנה שבאמצעות מיקוד קשב מכוון, ושליטה מוטורית בקצב ההליכה וברמת העוררות, אפשר להגיע לשינוי מנטאלי משמעותי. ההכרה כי הנפש והגוף שזורים זה בזה לא הייתה חדשה לו. התדהמה שהביע הייתה מעוצמת ההשפעה שיש לכלים תנועתיים חושיים פשוטים על מצבו המנטאלי.
אני יודע שהוא לא סתום, אבל אני לפעמים חושב שהוא כן סתום
סיפורו של ע' מראה לנו כיצד התקשה לקרוא את המתרחש במגרש, בשל מצב מנטאלי שלא תאם את תנאי המשחק. אך ע' הוא בהחלט לא היחיד שהדפוסים הנוירולוגיים שלו השפיעו באופן בלתי מודע על תגובותיו.
אחת הסיבות למתחים מיותרים בין מאמנים ושחקנים נובעת מכך שמאמנים אינם מבינים לעיתים שלא כל השחקנים מסוגלים לשנות את ההרגלים שלהם בעזרת הסברים בלבד. מאמן יכול להעיר לשחקן על הרגל רע שחוזר אצלו שוב ושוב. השחקן יכול להבין ולהבטיח לשנות. אך ברגע האמת, כאשר השחקן מבקש להטמיע את השינוי, הוא נכשל. לא אחת מאמנים אמרו לי: "אני מעיר לו על שגיאות מסוימות בכל אימון ובכל משחק והוא ממשיך לעשות אותן, כאילו לא דיברתי על כך מעולם. זה מטריף אותי. אני יודע שהוא לא סתום, אבל אני לפעמים חושב שהוא כן סתום".
בואו ניקח לדוגמה שחקן כדורסל מהרמות הגבוהות שעבדתי אתו. פעמים רבות הוא קיבל את הכדור בפוסט על שחקן אחר, עם הגב לסל. הפעולה שהתבקשה בשלב הזה הייתה לקרוא את ההגנה ולקבל החלטה בהתאם. אך באופן בלתי מוסבר כלשהו, למרות שידע מה עליו לעשות, הוא נהג תמיד, ללא קשר לאופן בו שמרו עליו, לכדרר ולפנות שמאלה. התגובה האוטומטית הזו הייתה מוכרת, והשחקנים ששיחקו נגדו ידעו בדיוק מה הוא עומד לעשות. אינספור פעמים הוא הבטיח למאמן לשנות את ההרגל ולקרוא את ההגנה לפני שהוא מכדרר ופונה, אך הוא פשוט לא הצליח לעשות זאת.
לכאורה מדובר בתעלומה ואכן הסיבה לכך נעלמה מעיני המאמן ומעיני השחקן. האמת היא שעל אף היותו שחקן מעולה, הוא התמודד עם בעיות בקשב ובריכוז. לכאורה בעיות הקשב והריכוז שלו לא באו לידי ביטוי במגרש, אך דפוס חוזר זה חשף את האמת. הוא נבע למעשה מבעיה בוויסות קשב.
חשוב ביותר לזכור: קשב הוא משאב מוחי מוגבל. ככל שיהיו לשחקן שליטה טובה יותר בכדור, כושר גופני גבוה יותר וטכניקה טובה יותר, כך פעולותיו השוטפות במשחק, גם תחת לחץ, יהיו אוטומטיות יותר, והוא יוכל להפנות את הקשב שלו לקריאת המגרש ולפענוח סימנים חיצוניים, מה שמכונה בפי
מאמנים: read and react
אם, לעומת זאת, משאב הקשב שלו נאלץ לתמוך בפעולות טכניות פשוטות יותר, כגון שליטה בכדור, כל שיוכל השחקן לעשות הוא להגיב בברירת המחדל המוחית שלו. 'להגיב' אמרתי ולא 'לבחור תגובה', כיון שזה בדיוק מה שיש כאן - הוא רק מגיב ולא באמת "קורא" את המצב.
איך פותרים זאת? בעזרת עבודה במקביל על שיפור הטכניקה שלו ועל שיפור מיומנויות קשב וויסות. רק כאשר הוא ישקיע פחות משאבי קשב בעשיית הפעולות הפשוטות והטכניות, הוא יוכל לקרוא טוב יותר את המגרש ולבחור תגובה.
שחקנים בודדים מסוגלים לתפקד במגרש ברמה גבוהה אף יותר. שחקנים כאלה קוראים את המצב, בוחרים תגובה, ואף מסוגלים לשנות אותה תוך כדי ביצועה, במידה ומשהו במגרש השתנה. עודד קטש היה שחקן כזה.
אין זה מקרה שהזכרתי את עודד קטש כדוגמה לשחקן חושב וחכם. קטש היה גם היה המאמן הראשון בישראל ששילב את האימון הנוירו-קוגניטיבי בכדורסל. יתכן שהדבר נבע דווקא מכך שהיה שחקן חכם, וידע משהו על המיומנויות הקוגניטיביות ששחקנים ברמות הגבוהות חייבים לרכוש על מנת להצליח. הנה מה שהיה לו לומר על תרומת האימון הנוירו-קוגניטיבי לקבוצתו, הפועל גליל עליון, בשנת 2007:
"כמאמן, זה (=האימון הנוירו-קוגניטיבי – ר.כ.) מתבטא בכך ששחקנים יותר רגועים למשל, כי כשלשחקן אין חלוקת קשב מספיק טובה, או כאשר הוא לא מרוכז ואתה מעמיס עליו עוד ועוד ועוד...זה מתבטא בכעס, בעצבים, ב'לשבור' את הכלים...שחקנים היו הרבה יותר רגועים. הם הצליחו לקבל הרבה יותר מסרים ולהעביר אותם למגרש, שזה אולי הדבר החשוב ביותר למאמן"
לסיכום, על מנת לשנות דפוסים נוירולוגים שליליים יש לעבור תהליך בין שני שלבים. השלב הראשון הוא לעורר את המודעות העצמית לדפוסים אלו. דפוס התנהגות זה נובע מרשת נוירולוגית יציבה שמאחוריו. בשלב השני, לכן, יש צורך באימון ממוקד, שישנה את הרשת הזו ויצליח להביא לשינוי אמתי.
