5 מיתוסים בנוגע ל-ADHD
מייקל פלפס היה ילד בלתי-אפשרי לחינוך. הפרעת ה-ADHD שלו הביאה לכך שעל פי הגדרתו, "הייתי מישהו שכל הזמן ניתז מהקירות. לא מסוגל לשבת במקום". מאפיינים אלה גרמו למורתו בבית-הספר היסודי לקבוע בפסקנות בפני אמו כי "הוא לעולם לא יגיע לדבר".
עשרים שנה ו-28 מדליות אולימפיות מאוחר יותר, נראה שניתן כבר לקבוע כי פלפס הפריך את התחזית של מורתו.
פלפס הוא מיוחד בהישגיו הספורטיביים, אך הוא בהחלט לא לבד בהתמודדות שלו או בבחירתו לעסוק בספורט. ספורטאים רבים התמודדו ומתמודדים עם ADHD, ובהם המתעמלת סימון ביילס, האצן ג'סטין גאטלין, הקופץ למים גרג לוגניס ורבים אחרים.
גם מפורסמים רבים אחרים שאינם ספורטאים מתמודדים עם ADHD, ובהם השחקן ג'ים קארי, טום קרוז, דסטין הופמן והרשימה עוד ארוכה.
העובדה שאנשים ידועים רבים מתמודדים עם הלקות הביאה לגל של כתבות בעיתונים, כדוגמת כתבתו של אמיר ענבר, המועדון האקסקלוסיבי של ספורטאים עם הפרעות קשב וריכוז.
הכתבות הללו מעבירות מסר חשוב: הקשיים לא צריכים לגרום למתמודדים לאבד תקווה – רבים אחרים מתמודדים והתמודדו עם הקשיים והגיעו, למרות זאת, להישגים להצלחה ולפרסום. חלקן גם מרחיקות לכת וקובעות כי ADHD הוא כישרון שמקנה למתמודדים יתרון על אנשים 'רגילים', ושהנטייה 'לסמם' בתרופות כל מי שמראה סימנים לקושי היא קונספירציה של חברות התרופות, רופאים ואנשי חינוך, שרוצים תלמידים כנועים וצייתניים בכיתה. צריך לקבל כל ילד כפי שהוא ולא לנסות לשנות בו דבר.
הוויכוח בעד או נגד תרופות הוא מורכב ולא אכנס לדיון ארוך בו כאן. מה שמפריע לי הוא דבר אחר לגמרי.
ADHD אז והיום
בתחילת שנות האלפיים, כשנכנסתי לעבודתי במכון רביב לפיתוח כישורי למידה וקשב, התמקדתי בעיקר במחקר (אוטו-דידקטי) ובטיפול בילדים ובוגרים המתמודדים עם ADHD. לימדתי על דרכי האבחון, על אבחנה מבדלת, על האפשרויות להתמודד עם שתי לקויות בו-זמנית, ופיתחתי גישת עבודה ותרגילים ספציפיים בשיטת רביב לטיפול בצעירים ומתבגרים עם ADHD.
בשנים הללו גם הפקתי ימי עיון בנושאים הקשורים בהתמודדות עם ADHD בשיתוף עם המחלקה לנוירולוגיית ילדים של ד"ר טלי שגיא בוולפסון, בשיתוף עם המחלקה הפסיכיאטרית לילדים בתל השומר בראשותה של ד"ר מירי כץ, ובשיתוף היחידה לנוירולוגיית ילדים והתפתחות הילד של בי"ח דנה בראשותה של ד"ר יעל שניידר.
בימי עיון אלו, שלא היו נפוצים כפי שהם היום, השתדלנו להביא אנשי מקצוע מתקדמים וחדשניים, לספק ידע הוליסטי על הלקות הנוירו-ביולוגית הזו, ולהציע מגוון דרכים להתמודדות עמה. על מנת להילחם בדעות קדומות (כדוגמת הקביעה כי ADHDהוא המצאה) ולשנות את גישת ההורים והמורים ללקות, אף העדפנו (כסוג של אפליה מתקנת) להתמקד גם בצדדים החיוביים שיש לאנשים בעלי ADHD (יצירתיות, אנרגיה בלתי נדלית, לקיחת סיכונים על בסיס תחושה רגשית וכדומה).
במסגרת הגישה הטיפולית העברתי למטפלים של רביב את התפיסה כי אין ילד שלא רוצה, יש ילד שאינו יכול. הרי אם היה יכול, בוודאי היה גם רוצה. גישה טיפולית ראויה שהפכה למוטו של המטפלים במכון רביב.
מה טוב ב- ADHD?
שלא יהיה לכם ספק, יש גם דברים חיוביים בלחיות עם ADHD, אבל זה תלוי אם אתה מצליח לנהל את עצמך ולתעל את כל הכוחות להתפתחות ולהצלחה, או שחייך הם רצף של התמודדויות מתישות וכאוס, שפוגעים בביטחונך העצמי ומביאים אותך להימנע מעשייה.
הכתבות הללו (שמשלבות העצמה חיובית עם רדיפת רייטינג שלילית) מעבירות מסר בעייתי לפיו הלקות הופכת אותך לכישרוני במיוחד או למצליחן מלידה, קביעה רחוקה מאוד מהמציאות כמובן. על כל מפורסם עם ADHD שהצליח, יש עשרות או מאות שלא הפכו למצליחנים ומפורסמים. העובדה שלילדים עם ADHD ודיסלקציה מייחסים כישורים שאין לילדים אחרים (בצדק), לא הופכת את כל המאובחנים גם לאינטליגנטים מאוד או לבעלי כישורי ניהול טובים, שמאפשרים להם למצות את הפוטנציאל שלהם. צריך להודות – חלק מן המתמודדים עם ADHD ודיסלקציה אינם חכמים או מפותחים, והכישרון המיוחס להם בשל הלקות, לא באמת יעזור להם להגיע להישגים מרשימים.
ולמה בוער לי כל כך כך לדבר על זה? כי אני נתקל ביותר ויותר הורים שמשתמשים בהצדקות שהם מוצאים בכתבות אלו לרציונליזציות שהם עושים לעצמם באופן טבעי ביחסם לילדיהם, ולדעתי שוגים בהתייחסותם לילדיהם. במקום לבחור בגישה הטיפולית המתאימה לילדיהם ולעצמם, הם בוחרים לא להתערב. אם פעם, אני ומטפלים ורופאים בחרנו לשתף את הקהל שלנו בחצי הכוס המלאה על מנת לגונן ולסנגר על ילדים אלו מול מערכות החינוך, הנורמות והציפיות המשפחתיות, הרי שהיום נדמה, מהחומרים המופצים במדיות השונות, כי כל הכוס מלאה, ואין חצי חסר.
5 הערות על מיתוסים הקשורים ל-ADHD
לא כל מי שמתמודד עם קשיים בריכוז נכנס להגדרה הנוירו-ביולוגית של ADHD
לא כל מתמודד עם ADHD הוא בעל אינטליגנציה (IQ) גבוהה או אינטליגנציה רגשית גבוהה, שעוזרות לו להצליח למרות קשיי ה-ADHD
לרוב מאובחני ה-ADHD אכן יש כישרונות שיכולים להעניק להם יתרונות מול כאלו שאינם מתמודדים עם ADHD, אבל רק חלק מהם מצליח להוציאם לפועל ברמה הביצועית. רובם חיים עם תחושה שהם חכמים יותר משהם מצליחים לבטא כלפי חוץ ועקב כך ביטחונם העצמי ותחושת הערך העצמי שלהם נמוכים
כדי להצליח בחיים, בוודאי עם ADHD, צריך מבנה אישיות ואופי חזקים במיוחד וסביבה קרובה מכילה ותומכת (משפחה, בית ספר, חוגים). לצערי זו לא בהכרח המציאות של רוב המאובחנים
על דעתי בנושא הטיפול התרופתי למתמודדים עם ADHD כתבתי בפוסט : "דעה על הטרור המילולי בעד ונגד ריטלין" : אציין פה שהגישה הטיפולית היא נגזרת של עמדה תרבותית, פילוסופית וערכית. ההבדלים בין התרבות האירופאית לתרבות האמריקאית או האוסטרלית ביחסם ל-ADHD הם גדולים, ועקב כך גם הגישה הטיפולית שונה מהיסוד. אין קביעות מוחלטות בנוגע לטיפול הראוי. כל אחד צריך לפעול על פי מה שתואם את ערכיו, והרופאים והמטפלים צריכים להציג בפני ההורים את התמונה המלאה ולאפשר להם בחירה מודעת ומושכלת בדרך הטיפול.
לסיכום, ADHD היא לקות נוירו-ביולוגית אמתית. לא כל קושי בריכוז נכנס להגדרה זו. הטיפול הנדרש הוא רב-מערכתי והוליסטי. מעבר לסימפטומים של ה ADHD יש להתייחס גם לאופי ולמבנה האישיות של המטופל ולהתאימם לאופן הטיפול הנבחר. יש לחקור וללמוד ממקורות מידע מהימנים ולהתחבר לגישה טיפולית כזו או אחרת, מבלי לפסול את הגישות האחרות. העצמה היא מבורכת אבל צריך להיזהר מיצירת מצג שווא או שטחי של כישרונות שיהפוך לחרב פיפיות.
מי שרוצה הרחיב את הידע מוזמן לקרוא גם את הפוסטים הללו:
עד אז אם אתם מרגישים כאילו אתם יושבים על סיכות ומחטים, שדברים מתפרקים, זה מדעי, הקשיבו למה שיש לחברי להקת Talking Heads לספר לכם על החיים הפרועים
