יאללה בלאגן
דניס ברגקאמפ, כוכב נבחרת הולנד לשעבר, היה שחקן בעל יכולת מדהימה להשתלט על הכדור בנגיעה אחת. כיצד הוא רכש אותה? אוריאל דסקל כתב שכשהיה ברגקאמפ ילד, הוא נהג לבלות שעות על גבי שעות מול קיר לבנים. הוא היה בועט את הכדור לקיר ורץ להשתלט על הריבאונד. מדובר בתרגיל פשוט כביכול, אבל הוא סייע לברגקאמפ לרכוש את יכולותיו הייחודיות. "הייתי צופה בכדור, באופן בו הוא נע אחרי פגיעה בקיר, איך הוא מגיב למהירות, למים ולשטח לא יציב", סיפר ברגי.
קיר הלבנים, שהחזיר בכל פעם את הכדור למקום אחר, לימד את ברגקאמפ הצעיר איך להשתלט על כדורים שלא מגיעים אל הרגל בצורה מושלמת, על דשא חלק ממסירה של מקצוען. הסיפור על ברגקאמפ מדגיש עד כמה מיומנויות כדורגל רחוב חסרות לחלק מהשחקנים שגדלים היום באקדמיות, אבל הוא גם מספר את הסיפור על ההבדל בין שתי אסכולות אימון שונות לגמרי. בלוג הספורט האמריקני Train ugly הקדיש לנושא את אחד הפוסטים האחרונים שלו.
רפטטיבי או רנדומאלי?
שתי אסכולות האימון הללו הן גישת האימון הרפטטיבי וגישת האימון הרנדומאלי. גישת האימון הרפטטיבי, כפי שניתן להבין משמה, דוגלת בביצוע חזרות רבות וזהות על פעולה כלשהי, עד שמגיעים לביצוע מושלם שלה. גישת האימון הרנדומאלי, לעומתה, דוגלת בחזרה על עקרונות הפעולה המוטורית אבל תוך הכנסת שינויים קטנים בין כל ביצוע של הפעולה (למשל ההשתלטות של ברגקאמפ על הכדור שמוחזר בכל פעם למקום אחר), או חזרה על תרגול המיומנויות השונות שמבקש המאמן להקנות באימון, בסדר אקראי.
אם ניקח דוגמה מתחום הכדורסל למשל, אימון רפטטיבי של קליעה מנקודה מסוימת על המגרש יכלול תרגול חוזר של קליעה זו בלבד. אימון רנדומאלי לעומתו ישלב בין קליעות מהנקודה הרצויה ובין קליעות מטווחים שונים נוספים.
הרנדומאלי עולה על המפה
אחד המחקרים פורצי הדרך בתחום האימון בוצע בשנת 1979, על ידי החוקרים האמריקנים ג'ון שיה ורובין מורגן. במהלך המחקר חילקו החוקרים את הנסיינים לשתי קבוצות ולימדו אותם שלוש מיומניות מוטוריות. מטרת התרגול של שתי הקבוצות הייתה לבצע את הפעולות הנלמדות בזמן קצר ככל האפשר. הקבוצה הראשונה, שהתאמנה בשיטת האימון הרפטטיבי, התאמנה קודם כל במיומנות הראשונה, בתום האימון הזה עברה להתאמן במיומנות השנייה ולבסוף בשלישית. הקבוצה השנייה התאמנה בשיטת האימון הרנדומאלי האקראי, תוך הקפדה שלא לחזור על כל פעולה יותר מפעם אחת ברצף.
תוצאות הניסוי הראו כי שתי הקבוצות השתפרו. הקבוצה שהתאמנה בשיטת האימון הרפטטיבי (תיבה 2 בתרשים) הציגה בתחילה שיפור גדול יותר מאשר הקבוצה שאומנה באימון הרנדומאלי (תיבה 1 בתרשים) אך לאורך זמן הלכו התוצאות והתקרבו.
נתונים אחרים לחלוטין התגלו כשבדקו את שתי הקבוצות בביצוע רנדומאלי. הקבוצה שהתאמנה באימון הרנדומאלי שמרה על תוצאות טובות, ברמה הקרובה למה שעשתה באימונים (תיבה 4 בתרשים). חברי הקבוצה שאומנו בגישה הרפטטיבית, לעומת זאת, לא רק שלא שמרו על ההישגים שהשיגו באימונים אלא אף נראו כמי שאיבדו את כל המיומנות שרכשו באימונים! (תיבה 3 בתרשים). המסקנה מהמחקר הייתה ברורה: שחקנים שהתאמנו אך ורק באימון רפטטיבי התקשו מאוד לבצע את אותם התרגילים באופן רנדומאלי.
חשוב להבין כי האימון הרנדומאלי, על 'הבלגן המאורגן' שבו, הוא זה המדמה באופן הקרוב ביותר את הכאוס המתרחש בזמן משחק. לכן הוא יעיל יותר בפיתוח מיומנויות משחק. בנוסף, הוא עדיף בשיפור היכולת לבצע היטב את התרגיל במגוון רחב של וריאציות. למידה אמיתית, בסופו של דבר, מתייחסת לביצוע ביום שאחרי האימון ובמשחק, ולא לביצוע באימון עצמו.
מדוע זה קורה?
אם תשאלו ספורטאים ואף מאמנים מה ההגדרה שלהם למיומנות, הם ישתמשו במילים כמו, "יכולת" או "טכניקה גבוהה". אבל האמת היא שהביצוע הספורטיבי שאנו רואים על המגרש הוא תמיד רק חלקו האחרון של תהליך בן שלושה שלבים:
זיהוי – השחקן אוסף את הנתונים, כמו מיקום השחקנים האחרים במגרש, כיוון התנועה שלהם, מהירותם, תנאי המגרש וכן הלאה
תכנון – השחקן מעבד את הנתונים שאסף, בוחר את היעד שהוא מתכוון להשיג, ומתכנן כיצד בכוונתו לבצע את הפעולה כך שתשיג את היעד
ביצוע – השחקן מוציא לפועל את מה שתכנן
טכניקה, כלומר היכולת לבצע, היא מרכיב מהותי במיומנות, אבל ללא היכולת לקרוא (זיהוי) ולתכנן (עיבוד) קודם, אין לה ערך אמיתי בזמן משחק. כל תהליך הזיהוי ועיבוד המידע, עד לביצוע, מתרחש כהרף עין, בחלקיקי שנייה ותחת הלחץ במשחק, שהכול בו יכול להתרחש ושום דבר בו אינו צפוי. אם השחקן אינו מתרגל מצבים כאלו בזמן אימון, הוא יתקשה להעביר את המיומנויות שרכש באימון למגרש בזמן אמת.
מה יש באימון הרנדומאלי שאין באימון הרפטטיבי?
ישנם מספר הסברים אפשריים לאפקטיביות הרבה של האימון הרנדומאלי:
שחקן כדורסל, שזורק לסל 20-15 זריקות ברצף מאותו מקום, גורם למוח להפסיק לזהות ולעבד מידע ובעצם מעקר את שני מרכיבי המיומנות הראשונים מהאימון – הזיהוי והתכנון. לעומת זאת, שחקן שבמהלך כל האימון משנה ללא הפסק את המקום ממנו הוא זורק, עוסק כל הזמן בזיהוי, בהערכה ובביצוע, ומאמן את מוחו בכל שלושת המרכיבים של המיומנות. כשהוא יעשה זאת בקצב גבוה, האימון יהיה דומה יותר (גם אם לא זהה) למצב משחק. לא סתם נולדה האמרה "אתה משחק כמו שאתה מתאמן". הדבר נכון גם לבעיטות חופשיות בכדורגל ולכל הפעולות הפתוחות או החצי-פתוחות במשחקי כדור.
האימון הרנדומאלי מביא לכך שהמתאמנים חושבים יותר על הפעולות שהם מבצעים, מאפיינים אותן, יוצרים לעצמם מערכת סימנים כדי להבחין ביניהן ומקנים להן משמעות מוגברת ותוכן רגשי. כך הם מקבעים אותן טוב יותר בזיכרון, באופן שנוח יותר לשליפה בעת שהמיומנות נדרשת. המעורבות הרגשית מסייעת רבות גם היא, משום שהיא ידועה מזה שנים במחקר כגורם המסייע מאוד ללמידה.
האימון הרפטטיבי, לעומת זאת, מבוצע באופן אוטומטי והחזרה על אותה פעולה שוב ושוב אינה מעודדת למצוא הבדלים בין הווריאציות השונות של התרגול. האוטומטיות הזו מקבעת בזיכרון בעיקר את הטכניקה ופחות את המיומנות הנדרשת לביצוע במלואה
אימון רנדומאלי מספק למתאמן זיכרונות משמעותיים וייחודיים יותר של המטלות השונות ובאופן כזה מחזק את הזיכרון ומונע בלבול בין המשימות השונות
האימון הרפטטיבי משמר את התנועות החוזרות בזיכרון העבודה המיידי והמתאמן שולף אותן משם בקלות שוב ושוב. האימון הרנדומאלי אינו מאפשר זאת והוא כופה על המתאמן להפעיל את המוח ולמצוא בכל פעם פתרון מחודש לאתגרים באימון, אילוץ שתורם ללמידה
איזו גישת אימון יעילה יותר?
למרות שנראה כי האימון הרנדומאלי עולה על האימון הרפטטיבי בכל מובן, בתורת האימון, כמו בחיים, לא מדובר בשחור ולבן או בנכון ולא נכון. יעילות היא פונקציה של מטרות שהוצבו, ולכן השאלה הנכונה היא, מהי מטרת האימון? האם המטרה היא להקנות לשחקן מיומנויות ממוקדות או להקנות לו יכולות להצליח כשחקן בזמן אמת? הבעיה העיקרית היא כמובן במידה והבחירה באחד משני האימונים לא נובעת משיקולי יעילות, אלא מחוסר ידע או העדפות אישיות מוטעות של המאמן.
מתי גישת האימון הרפטטיבי יעילה יותר?
גישת האימון הרפטטיבי יעילה יותר בשני מקרים:
כשלב ראשון בלמידה טכנית של מיומנות מוטורית ספציפית
ברכישת מיומנות סגורה (פעולה שכל המשתנים בה קבועים וידועים מראש לשחקן), כמו קליעת עונשין בכדורסל
מדוע דבקים כל כך הרבה מאמנים בגישת האימון הרפטטיבי?
אם יתרונותיו של האימון הרנדומאלי כה ברורים, מדוע ישנם עדיין כל כך הרבה מאמנים שמתעלמים ממנו? יכולות להיות לכך מספר סיבות. אפשרות ראשונה היא שהמאמנים הללו פשוט לא מכירים את יתרונותיו של האימון הרנדומאלי. אפשרות שנייה היא שהאימון הרפטטיבי פשוט נוח יותר למאמן. כאשר המאמן אחראי על קבוצה של 15 שחקנים, והוא מקצה לאימון קליעות 10 דקות, נוח יותר לעשות זאת באופן רפטטיבי. אפשרות שלישית היא שהאימון משפר את תחושתו של השחקן. כאשר הוא זורק מאותה נקודה 20 זריקות הוא משתפר, אחוזי הקליעה שלו עולים והוא מרגיש טוב יותר ובטוח יותר בעצמו. האימון גם נראה מסודר, מאורגן ואפקטיבי יותר למי שמתבונן מהצד.
אבל מה קורה בפועל? כשמאמן נוקט בגישה זו כדי לצקת ביטחון עצמי בשחקן, הוא מעניק לו ביטחון עצמי מזויף. אין שום קשר ישיר בין אחוזי הקליעה בצורה רפטטיבית מנקודה מסוימת לאחוזי הקליעה במשחק. במובן מסוים, הפער שהשחקן חש בין הצלחתו באימונים לבין כישלונו במשחק יכול לפגוע בביטחונו העצמי עוד יותר.
לסיכום, האימון הרנדומאלי הוא צורת האימון המכינה טוב יותר את השחקנים לביצוע הנדרש מהם בזמן אמת במשחק. האימון הרפטטיבי טוב בעיקר להקניית מיומנויות סגורות ולרכישת היסודות הנדרשים לביצוע.
האימון הרפטטיבי נראה טוב ומאורגן יותר, אך כמו שיודע כל ישראלי שגדל על שירי כוורת, 'ללמוד שחיה בהתכתבות אצל מציל ידוע' לא ממש עוזר כשנכנסים לים. המים קרים, זה נכון, אבל בכל זאת כדאי להתרטב קצת.
