'נדנד' - כך תתמודדו עם נדנדת ה-ADHD

איך מתרגמים ADHD לעברית? ההגדרה: "בעיות בקשב ובריכוז " מתרגמת מילולית את המושג אך אינה עוזרת לנו כלל להבין את מהות הקושי. רוב מהמתמודדים עם בעיות בקשב ובריכוז מתאפיינים באי-עקביות קשב לאורך זמן. גם להם יש רגעים בהם הם קשובים וממוקדים. חלקם אף מגיעים, במצבים מסוימים, למיקוד-יתר של קשב (עובדה מטעה, שגורמת להוריהם לחשוב שלילדיהם אין בעיית קשב וריכוז).

למעשה, מיקוד-יתר של קשב הוא אחד ממאפייני לקות הקשב, ולא הוכחה לכך שהבעיה אינה קיימת. זו גם הסיבה לכך שהתרגום "קשיים בקשב ובריכוז" הוא מטעה. הגדרה מדויקת יותר תהיה "ילדים המתקשים לשמור על רציפות קשב לאורך זמן". במצבים מסוימים (מרגשים, מעוררים), הם מגייסים את משאב הקשב ונשארים מכוונים וממוקדים בגירוי גם במשך זמן ממושך.

ריק לאבוי, איש החינוך האמריקני, מסביר יפה שגם לילדים המתמודדים עם ADHD, כמו לכל אחד מאיתנו, יש ימים טובים וימים רעים. ההבדל הוא שאצלם התנודות הן קיצוניות יותר ומתרחשות בתדירות גבוהה יותר מאשר לכל אחד אחר. זו הסיבה לכך שילדים אלו מציגים פרופיל התנהגותי של 'נדנדה', כפי שהסברנו בהרחבה בפוסט 'ספר הדקדוק הפנימי של ADHD.

האם מישהו מאיתנו, הורים, מורים, מאמנים ומדריכים חשב פעם להאשים נדנדה כי היא עולה ויורדת לסירוגין? ברור שלא, כי זה אופייה של נדנדה. נדנדה קבועה במקומה אינה נדנדה. מדוע, אם כך, אנו נוטים להאשים את הילדים המתמודדים עם ADHD, ומתאפיינים בפרופיל 'נדנדה', בחוסר עקביות? בחוסר מוטיבציה? בכך שהם עושים הכול רק כדי לעצבן אותנו?

הדבר דומה הרי להאשמת אדם בשל צבע עורו או מוצאו. כשאנו עושים זאת, אנחנו עושים את מה שריק לאבוי מכנה: "מאשימים את הקורבן", ובכך אנו מוסיפים חטא על פשע. כשאנחנו עושים זאת אנחנו מתמקדים ומעצימים דווקא את החלק השלילי בתופעה.

אז מה ניתן לעשות? לדעת ריק לאבוי, כל מי שאמור לעזור לילדים הללו צריך, קודם כל, לקחת את הרגעים, השעות וחלקי הימים בהם הילדים קשובים וממוקדים ו"לחגוג" ולנצל אותם עד תום, בלמידה, בהפנמה ובעשייה מעוררת השראה. אלו הם הרגעים בהם ילדים אלו, המתמודדים יומיום עם קשיים לימודיים וקשיים חברתיים, פורחים ומתמלאים אנרגיה ומוטיבציה.

הבנה זו צריכה להיות נקודת הפתיחה להתייחסות של כל אחד מאיתנו לילדים אלה. המודעות וההבנה הן השלב הראשון. השלב השני הוא לייצר עבורם סביבה תומכת למידה בבית ובכיתות. מהי סביבה תומכת למידה? סביבה כזו היא סביבה 'קינטית' ללמידה: שולחנות עם פדלים, המאפשרים לדווש בשקט, תוך כדי הקשבה. שולחנות גבוהים לכתיבה בעמידה על משטח לא יציב במידה שעוזרת לילד להתרכז, לאפשר לילד או לילדה להקשיב בעמידה, במקום בו לא יפריעו לאחרים. חשוב לזכור - את ההתאמות שהיינו רוצים שמערכת החינוך תעשה בכיתות, עלינו, כהורים, לעשות בבית עבור הילדים.

ה-ADHD של ילדינו לא מתפוגג מחוץ לכיתת הלימוד. הוא רק משפיע במקומות אחרים: ביחסים עם בני משפחה, בתקשורת בין-אישית עם חברים וכדומה. רק כך נוכל להכיל אותם, לעזור להם ולהמעיט את תחושת האשם שלהם על כך שהם כאלו 'נדנדות' (מתקשים, מעצבנים, חסרי סבלנות) ולהבהיר להם שהדבר אינו באשמתם.

לפני כל טיפול ותמיכה מקצועית שנבחר להעניק להם, בואו נדרוש מעצמנו את הדבר הבסיסי ביותר שילדים הללו צריכים: הכלה. אני יודע: זה ממש לא פשוט לרובנו, כי ילדים אלו באמת יכולים לשגע את עצמם ואותנו. חלקם אף קיבלו את זה בירושה מאיתנו (ההורים הלא-מאובחנים), אבל זו חובתנו, ולו רק מהסיבה הפשוטה שישנם בעולם כבר מספיק אנשים לא מודעים, לא סבלניים (בית ספר, חוגים, חברים) ששופטים, פוגעים ומערערים את הביטחון העצמי שלהם, מתוך בורות או חוסר עניין. לנו, כהורים, כאחים וכחברים, יש רק שתי אפשרויות: להכיל אותם או לכלות אותם. אנחנו רק צריכים לבחור.

פוסטים אחרונים
עקבו אחרינו
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
INFINTY MIND

לעדכונים השאירו פרטים