ספר הדקדוק הפנימי של ילדים עם ADHD

פתח דבר

אנשי מקצוע שעובדים עם ילדים ומתבגרים המתמודדים עם ADHD יודעים שמעבר להגדרה הקלינית המאפיינת, ADHD היא שפה. אם אינך מבין את חוקי השפה, את התחביר שלה, מהר מאוד יגיע הפיצוץ. ילדים צעירים עם ADHD אינם מדברים לרוב על הרגשות שלהם, הם "עושים" את הרגש. הפעולות שלהם מבטאות את התחושות שלהם, לא המילים. ילד בגן שרוצה משחק שנמצא אצל ילד אחר, לא יגיד, "אני גם רוצה לשחק בזה", אלא פשוט ינסה לקחת אותו. כשמדובר בילד בעל לקות קשב, לא מדובר בילד לא מחונך אלא בילד שחסרה לו היכולת לרסן את הדחף המניע שלו. ראסל א' ברקלי,* מומחה עולמי בנושא הפרעות קשב, טוען כי למתמודדים עם ADHD יש ליקוי ביכולת להפעיל עכבות בעת תגובה על מצבים או על אירועים. כלומר יש להם בעיה בשליטה עצמית. יש להם גם קושי לפרק ולהרכיב מחדש מצבים שקרו, תהליך שעוזר לילדים להימנע מלחזור על אותן טעויות שוב ושוב. נראה שאין להם את היכולת ללמוד ולהסיק מסקנות עתידיות ממקרים שכבר קרו. משום כך, המינוח 'ליקוי התפתחותי בשליטה עצמית' (Developmental Disorder of Self-Control) מתאר באופן מדויק יותר את ה-ADHD. המקרים והסיפורים שאציג כאן לקוחים כולם מניסיוני בטיפול ובאימון ילדים ומתבגרים עם ADHD ומטרתם להסביר על קצה המזלג את שפת ה-ADHD, את ההיגיון הפנימי שיש לה, כמו לכל שפה אחרת, ולעזור להורים, מורים, מדריכים ומאמנים להימנע מפיצוצים מיותרים. מחקרים מעידים כי 30% מבעיות ההתנהגות של מתמודדים עם ADHD היו יכולות להימנע לו האנשים בסביבתם הקרובה היו באמת מבינים את התנהגותם, מכילים אותם ומגיבים אליהם באופן שונה.

משחקים הרסניים של מתמודדים עם ADHD

הריטואל הקבוע

אורי הוא נער בגיל 15, מתבגר אופייני, ומתמודד עם ADHD. לאחר כחמישה חודשים של אימון וטיפול, אורי השתפר במיומנויות קשב וריכוז, בלימודים וביטחונו העצמי עלה - ודווקא אז, כשחשתי מסופק מהתהליך שעברנו יחד, התקשרה אלי דנה, אימו של אורי. קולה היה עצור ומאופק. "אני לא יכולה יותר", אמרה. "כל בוקר, אבל כל בוקר, אותו הסיפור. אני לא זוכרת בוקר אחד בתקופה האחרונה בו לא יצאתי לעבודה כשאני לא נתונה בסערת רגשות או בוכה". הקשבתי לה ארוכות. התברר שבכל בוקר אורי מתקשה להתעורר (לעורר את מוחו) ובכל בוקר הוא יוזם מריבה, שמערבת את כל דיירי הבית. אם אחותו נכנסה לחדר האמבטיה לפניו, הוא דופק על הדלת ומזרז אותה באגרסיביות. היא כמובן עונה לו, והוא צועק עליה בחזרה וטורק את דלתות ארונות המטבח בזעם. אביו, שעובד משמרות לילה, מרעים בקולו מחדר השינה, דנה, האם, מנסה להרגיע את הילדים ואז האב יורה כמה מילים על החינוך ה"מכיל" והרך שלה לילדים, וכל אחד מדיירי הבית מוסיף קצת דלק למדורה. הטונים עולים, השפה הופכת בוטה יותר, האחות יוצאת מהבית בטריקת דלת, האם על סף בכי ורק אורי יושב במטבח עם קערת הקורנפלקס שלו, אוזניות באוזניו והוא שקט ושליו. התמונה הזו, של אורי רגוע לאחר שכל דיירי הבית נכנסו לכאוס, מטריפה את דנה. היא נשבעה לי שהוא נראה לה אפילו מחייך. היא יוצאת מהבית ולוקח לה זמן רב עד שהיא מצליחה להירגע ולנסוע לעבודתה. לא פעם מצאה את עצמה יושבת במכונית, בוכה, לפני שהרגישה מוכנה להגיע למקום עבודתה. "אתה יודע מה זה להתחיל ככה את היום? כל יום? ואם זה לא חדר האמבטיה אז זה משהו אחר. דיברתי איתו, התחננתי אליו שיפסיק עם ההתנהגות הזו בבקרים, אבל זה לא עוזר".

הזמנתי אותה ואת בעלה לשיחה. אמרתי להם שאני מצטער מאוד אבל גם להם יש חלק לא מבוטל בהתנהגות של אורי בבקרים. האב רצה לקום וללכת אבל האם הניחה את ידה על רגלו וסיננה בין שיניה, "תקשיב פעם אחת, לא יזיק לך". לא אפרט את הדינאמיקה של השיחה אלא אסביר את כוונתי. אנחנו יודעים כי ילדים ומתבגרים המתמודדים עם ADHD זקוקים לגירויים חזקים כדי להרגיש מעוררים וממוקדים. זו הסיבה שהם יוצרים קונפליקטים מכוונים. הם עושים זאת ללא מודעות עצמית, מייצרים מצבים שמספקים להם אדרנלין, אירועים שגורמים להם להרגיש טוב. כן, הם אפילו מחייכים - בזמן שלאחרים יש חשק לבכות. הצעתי להם, על בסיס היכרותי עם שפת ה-ADHD ועם המנגנון הנוירו-ביולוגי שאחראי להתנהגותם של המתמודדים, לנקוט בכמה פעולות פשוטות (אם כי קשות ליישום):

1. בקשתי מהאם שלא תסמוך על המודעות העצמית של אורי, ושתמצא את הרגע בו טוב להם ביחד והיא מרגישה כי הוא קשוב, לומר לו איך בדיוק היא מרגישה כל בוקר אחרי הריטואל הקבוע שלהם. שתספר לו כמה זמן לוקח לה להירגע במכונית לפני שהיא נוסעת לעבודה. כמה קשה לה להתחיל ככה את היום.

2. להנחות את כל דיירי הבית לא לשתף פעולה עם הפרובוקציות של אורי בבקרים. לא לענות לו ולדאוג לא להוסיף חומר בערה לניצוץ שאורי מצית.

3. לצפות שהפרובוקציות של אורי יתעצמו בתחילה - ולהקפיד לא להיגרר אליהן. הסברתי להם שלאחר זמן מה, במהלכו אורי לא יקבל את מנת האדרנלין הקבועה שלו בבקרים עקב ההתנהגות שלו (תחושת עוררות וסיפוק מלווה בחיוך), קיים סיכוי שהוא ינטוש את דפוס התנהגות הזה. זאת כמובן רק כאשר יחוש כי ההתנהגות שלו לא מזכה אותו בגמול שהוא כה משתוקק אליו.

4. לשתף את אורי בשינוי החיובי מייד לכשיתרחש, ולא לצפות ממנו להבין זאת בעצמו.

האם הנואשת הסכימה מייד לשתף פעולה. האב, שחשב שאני מציג תסריט דמיוני להפליא, הסכים לבסוף לשתף פעולה לאחר שהודה בכך שהטיפול שאורי מקבל שיפר וקידם מאוד את מיומנויות הלמידה שלו והעלה את ביטחונו העצמי.

שלושה שבועות עברו עד שהאם התקשרה אלי נרגשת ובקול חנוק מאושר אמרה: "זה עבד, הבקרים הפכו לנורמאליים. אני יוצאת לעבודה עם אנרגיות והאווירה בבקרים מעולה. זה השינוי הכי משמעותי שקרה לנו בחצי השנה האחרונה". "ומה קורה בצהריים ובערבים?" שאלתי. היא צחקה ואמרה: "לא קל, לא פשוט בכלל. עדיין מייצר פרובוקציות ומשגע את כולם, כי גם אנחנו לפעמים נגררים לתוך זה, אבל עם זה אנחנו מצליחים להתמודד כמשפחה. לפעמים אפילו הוא מצחיק אותנו. הבקרים היה מה שהרס אותנו. אתה יודע, אפשר אפילו לומר שאחרי הצהריים והערבים עם אורי מגבשים אותנו".

לתת מצית לפירומן

לעיתים אנחנו כהורים לא מבינים סיבה להתנהגות ילדינו ושואלים אותם "למה? למה עשית את זה? למה דחפת את אחותך במדרגות? למה? למה? למה?" לשאול ילד אינטליגנטי בעל ליקוי התפתחותי בשליטה עצמית "למה?" זה כמו לתת מצית לפירומן ולחכות לראות מה יקרה. לילד יש בעיה בריסון עכבות, קושי בפירוק ובהרכבה של מצבים מחדש, וקושי ביכולת ההשלכה ממקרים שקרו, ואנחנו מצפים שזה הילד שייתן לנו תשובה הגיונית שנוכל לדון איתו עליה. האמת היא שהוא ייתן תשובה, ולו רק מעצם ההנחה החבויה בשאלה "למה?", הנחה שקיימת סיבה הגיונית לדחוף את אחותך מהמדרכה לכביש, לקחת לאחיך התינוק את המוצץ ולשמוע אותו בוכה בדיוק כשאימא באמצע שיחת טלפון חשובה. זה מוזר עד כמה אנחנו, המבוגרים, מתנהגים לעיתים כה קרובות בחוסר הגיון. הרי אם אנחנו לא מצפים ממנו לומר לנו "אני מתקשה לשלוט בדחפים שלי, יש לי צורך לעורר פרובוקציות כי המוח שלי ישן ואני צריך להעיר אותו", אז למה לשאול אותו בכלל למה? הנה שתי דוגמאות למקרים שקרו לי ולאשתי עם בננו הבכור. במקרה הראשון הייתי עדיין מסוג ההורים ששואלים ילד עם ADHD "למה עשית את זה?" ובמקרה השני הייתי מסוג ההורים שכבר למדו על המנגנוניים השונים במוחם של ילדים עם ADHD ויודעים להגיב ולהכיל את ילדיהם באופן פרודוקטיבי הרבה יותר.

רמזור אדום

חופשה באילת: הבן הבכור שלנו בן חמש. אחותו הקטנה בת שנה, צמודה לגוף אימה במנשא. ארבעתנו על אי תנועה, מחכים לאור הירוק, שנוכל לחצות את הכביש. מחכים ומחכים ומחכים. לפתע ילדנו בן החמש תופס את שתי רגליה של אחותו במנשא ומושך אותן בחוזקה כלפי מטה. היא בוכה, האם דוחפת אותו ואני, ה'גאון התורן', באמצע אי תנועה (האור התחלף לירוק) מתעקש ושואל אותו למה? למה עשית את זה? והוא רק מביט עלי וחושב. בפעם השלישית ירה בני את התשובה "היא הסתכלה עלי מוזר, היא התחילה". בדיעבד אני יודע שהשאלה 'למה?' אינה רלוונטית. הדבר הרלוונטי היחיד הוא לשלול את ההתנהגות בצורה חד-משמעית, ללא ויכוחים או דיונים פילוסופיים עם ילד בן חמש המתמודד עם ADHD. לא רק במקרה הזה, אלא גם במקרים דומים אחרים.

תמונה ממש גלויה

שבת: שמורת עין חמד בשיפולי הרי ירושלים. מים מתוקים זורמים, הנוף ירוק ופסטורלי שמש קיצית זורחת, תמונה ממש גלויה. בני בן השש מקפיץ חלוקי נחל על המים ומביט על האדוות שהן יוצרות בריכוז מופלא. המתבונן מהצד בילד הרגוע והמרוכז הזה לא יחשוד לעולם כי הוא ילד המתקשה לרסן את העכבות שלו, ילד שראשית כול פועל ורק לאחר מכן חושב. מבין, ולאחר זמן מה חוזר על אותה התנהגות, כי למרות שהבין, הוא לא הפנים ולא לקח איתו את הלקח מהעבר אל העתיד. אני שם את אחותו בת השנתיים במנשא ומתקרב אליו, מבלי שיראה אותי. כשאני ואחותו במרחק של כחמישה-עשר מטרים ממנו, הוא מרים את ראשו לעברי, חלוק הנחל שהתכוון לזרוק על המים בידו. אני זוכר בבירור את מראה ידו המונפת לאחור, את מראה חלוק הנחל המתעופף לכיווננו, פוגע במצחי ואז נופל על גופה של אחותו במנשא. אני גם זוכר היטב את פניו המתעצבות בשנייה שהאבן יצאה מידיו, את ראשו המורכן במעין הודאה באשמה, את הלחלוחית בעיניו כשהביט בדם שזלג ממצחי - ואני זוכר שבמקום לכעוס עליו התקרבתי אליו, חיבקתי אותו, חשתי את נשימתו שהופכת כבדה, ולחשתי באוזנו "זה בסדר. שום דבר נורא לא קרה". לאט לאט נשימתו נרגעה. הוא חיבק אותי חזק ולא אמר דבר. לא סליחה ולא תודה אבא. המתנה הכי גדולה שהוא העניק לי זו מתנת הלמידה וההתפתחות. אולי בשל הגיל הבוגר יותר ממקרה הרמזור ואולי בשל עוצמת החוויה - על התנהגויות מסוג זה הוא לא חזר עוד.

* ראסל א' ברקלי, פרופסור לפסיכיאטריה ונוירולוגיה באוניברסיטת מסצ'וסטס בארה"ב ומחברם של ספרים רבים על ADHD.