וזהו זה
באחד מבתי הספר ה 'נחשבים' בצפון ת"א היה מורה להיסטוריה. בני זכה ללמוד אצלו. מורה זה, שאכנה אותו ב. אהב ללמד. המורה ב. היה אדם חולה, את זה כולם ידעו, עובדה שלא הפריעה לו ללמד בדרכו הייחודית: הוא דרש מהילדים לחשוב בעצמם, שאל שאלות פתוחות שהתשובות עליהן דרשו חשיבה ויצירתיות, הוא עמד על שולחנו באמצע השיעור ונקט באמצעים תיאטרליים נוספים של איש במה מיומן, על מנת לכוון את קשב התלמידים אליו. הוא הציע לתלמידיו להגיש עבודות חקר עליהם יקבלו ציונים במקום מבחנים. זו לא הייתה חובה אלא אפשרות נוספת. הוא הסביר זאת בכך שמטרתו ללמד את הילדים לחשוב, לעורר בהם סקרנות ולא רק לשנן חומר למבחן - שיום לאחריו יתאדה ממוחם. ל ב. הייתה פילוסופיית חינוך שהוא האמין בה, ואופי חזק מספיק כדי להטמיע אותה במערכת מסורבלת, שברובה עושה את המעט הנדרש כדי לשרוד ולקיים את עצמה. הוא תמיד היה שם בשביל לענות על שאלות, בהפסקה או בטלפון, מסוג המורים שלא באים רק ללמד אלא גם להיות נוכחים בחיי התלמיד. לא כולם אהבו את ב. אבל רק מעטים לא העריכו אותו. לקראת תחילתו של השליש השני ללימודים נדמה היה כי השפעתו על התלמידים גדולה. כ 70% ביקשו להגיש עבודות חקר במקום מבחנים כדי לקבל ציון. אני מניח שזה היה אחד הימים המאושרים בחייו של ב. הוא לא שיער בליבו כי יום ששונו יהיה גם יום אסונו. התלמידים הגישו תקציר של הנושאים עליהם נדרשו לחבר את שאלות החקר. כשתהליך ההכנה הסתיים והתלמידים ה"סקרניים" היו מוכנים לעוט אל המחשב והמקלדת הוסיף ב. הנחייה אחת: מקורות ויקיפדיה אינם קבילים. על התלמידים לגשת לספרייה לחפש ולמצוא ספרים ומאמרים בנושאים שבחרו לחקור ולכתוב עליהם. הוא לא שינה את הנחייתו גם כששמע את טרוניותיהם של התלמידים ולא כשקיבל שיחות טלפון זועמות מהורי תלמידים - שהסבירו לו ברצינות כי לילדים של היום אין זמן פנוי לגשת לספרייה, שמקורות מידע באינטרנט כמו ויקיפדיה מקובלים אצל כל המורים האחרים, שלעשות קופי פייסט מויקיפדיה זה ביטוי לאינטליגנציה גבוהה בדור האינטרנט. מנהל בית הספר קיבל תלונות על 'התעללות' המורה בתלמידים, וכל הסבריו של ב. כי כמורה עליו ללמד את תלמידיו לחשוב, לעורר בהם סקרנות - נתקלו במטח אבנים וקללות - שהשיא היה התפרצות אלימה של אב ביום הורים. האב לא הבין מדוע ב. פסל את עבודתו של בנו, שהייתה כולה קופי פייסט מויקיפדיה. (התלמיד אגב קיבל ארכה להגיש את העבודה בתנאים שנקבעו לכולם, אבל גם לתלמיד ולאביו היו העקרונות שלהם - הם סירבו).
בספרו *איש לא הבחין בשום דבר כתב רוברט ואלזר:"באתי לעולם ביום זה - וזה, הלכתי לבית ספר כזה - וכזה, גילי כך- וכך, אני כמדומה אזרח טוב, אחד שאוהב לאכול טוב. את הראש אני לא מאמץ במיוחד, אני משאיר את זה לאחרים. לשבור את הראש יותר מידי זה לא בשבילי, כי מי שחושב הרבה, כואב לו הראש, וכאב ראש זה עניין מיותר לגמרי. עדיף לישון ולנחור מאשר לשבור את הראש, והרבה יותר טוב לשתות כוס בירה בנחת מאשר לחשוב ולהתפלסף. דעות רחוקות ממני לגמרי, ואת הראש אני לא רוצה לשבור בשום פנים ואופן, את זה אני משאיר לפוליטיקאים מובילים. הרי בשביל זה אני אזרח טוב, שיהיה לי שקט, שלא אצטרך לאמץ את הראש, כדי שדעות יהיו רחוקות ממני לגמרי וכדי שאוכל לחשוש בפחד מפני יותר מדי מחשבה. מחשבה מחודדת מפחידה אותי." (מתוך הסיפור "וזהו זה")
בגב כריכת הספר מסופר על רוברט ואלזר כך : "הכתיבה היתה עיסוקו העיקרי של ואלזר, אולם זו מעולם לא סיפקה לו מקור פרנסה: במשך שלושים שנות יצירתו חי את חייו בדלות קיצונית. מצבו הנפשי הלך והדרדר עם השנים, ובהיותו בן חמישים ואחת אשפז את עצמו בבית חולים לחולי נפש, שם נשאר עד סוף ימיו." זמן קצר לאחר האירוע האלים הפסיק ב. ללמד. הוא היה אדם חולה, את זה כולם ידעו. הוא נזקק למנוחה ולטיפולים.
וזהו זה.
