קבלת החלטות -שכל או רגש ? - חלק א'

MLB Jumping Over The Catcher

תהליך קבלת ההחלטות של ספורטאים או של כל אדם למעשה הוא תהליך מורכב בהרבה משנראה במבט ראשון, ומעורבים בו גורמים רבים, חלקם מודעים וחלקם לא מודעים. את הפוסט הנוכחי נקדיש לנושא קבלת ההחלטות של ספורטאים ונבחן את התהליך "מאחורי הקלעים" – נראה את תפקידו של הרגש בתהליך; נבין מדוע כה חשוב לתת לספורטאים לטעות; נכיר שיטות שיכולות לשפר את האינטואיציה של הספורטאים; ונראה כיצד מתודות אימון לא שגרתיות יכולות לסייע לתהליך קבלת ההחלטות. אז קדימה לעבודה.

רגש, שכל וקבלת החלטות

כשמדברים על תהליך קבלת החלטות של ספורטאי, מדגישים בדרך כלל את יכולת החשיבה שלו, ומסבירים את הבחירה שלו באופן לוגי והגיוני, שלב אחרי שלב. העובדות המפתיעות, עם זאת, הן שככל שהספורטאי חושב פחות ברגעים אלו, כך הוא מצליח יותר. זאת גם הסיבה לכך שרוב הספורטאים מתקשים להסביר את ההחלטות שלהם מילולית ובצורה נרטיבית. הם משתמשים בתיאורים עמומים, כמו זה של רכז הפוטבול האגדי טום בריידי:" אני לא יודע איך אני יודע לאן לזרוק את הכדור. אין חוקים קבועים. אני פשוט מרגיש שאני מכוון למקום הנכון... ולשם אני זורק". לטום בריידי אין קשיי שפה או ניסוח. להפך, הוא מנסח בדיוק רב את מה שקורה בראשו כשהוא מקבל החלטה טובה. מה שבריידי בעצם אומר לנו הוא שמהירות המשחק לא משאירה לו מקום למחשבה, וכי קבלת ההחלטות שלו נובעת מרגש, מתחושה. אין ספק שגם רגש מכוון-פעולה הוא תוצר של תהליכי עיבוד שמתרחשים בתת-מודע של הספורטאי. השאלה הנשאלת, אם כך, היא האם אפשר ללמד את הספורטאי להרגיש? האם אפשר לפתח את תחושת המשחק שלו, ולא רק את ההבנה ההגיונית של מהלך כזה או אחר? או שאולי מדובר, כפי שרוב המאמנים מתייחסים לכך, בתכונה מולדת?

איך אנחנו מחליטים ?

נושא קבלת ההחלטות עומד במרכז ספרו של העיתונאי האמריקני ג'ונה לרר, "איך אנחנו מחליטים". בספר מספר לרר כי ליגת הפוטבול הלאומית בארה"ב (NFL) דורשת מכל מועמד לתפקיד רכז לעבור את מבחן "וונדרליק", גרסה מקוצרת של מבחן אינטליגנציה שנמשך כ-12 שעות. רוב המבחן עוסק בשאלות הגיוניות ומתמטיות. ההנחה הבסיסית בקרב בעלי הקבוצות והמנהלים שלהם היא ששחקנים שמצליחים יותר בשאלות הגיון ומתמטיקה יקבלו החלטות טובות יותר במגרש.

הציון הממוצע של רכז הוא 25, הציון הממוצע של מתכנתי מחשבים הוא 28, מספר לרר. יחד עם זאת, לרר גם מספר לנו כי ווינס יאנג, הרכז המחונן מאוניברסיטת טקסס השיג 6 נקודות בלבד במבחן, וכי דן מרינו השיג 14 וברט פאבר 22. רנדל קניגהם וטרי ברדשו השיגו שניהם 15- והוא מציין שכל הרכזים האלו נבחרו – או עתידים להיבחר – להיכל התהילה של הפוטבול המקצועני. לעומתם, שחקנים אחרים, כמו אלכס סמית ומט ליינארט, שהשיגו שניהם מעל 35 נקודות ובזכות זאת דורגו בעשירייה הפותחת בדראפט של שנת 2005, חוו קשיים לא מעטים, בראש ובראשונה כי קיבלו החלטות לא טובות במגרש.

המסקנות שלרר מסיק מנתונים אלו הן:

1. איתור התופס הפנוי דורש מיומנויות שונות לחלוטין מאלה הנדרשות לפתרון בעיה באלגברה

2. מבחן וונדרליק בוחן תהליכי חשיבה מסוג מסוים, אך הרכזים הטובים ביותר אינם חושבים בצורה כזו כשהם עומדים בתוך "הכיס", משום שאין להם את הזמן לחשוב, אלא רק להרגיש

3. מוח שאינו מסוגל להרגיש, גם אינו מסוגל להחליט. או במילים אחרות, אין כל טעם בתבונה ללא רגש

4. על השאלות "האם אפשר ללמד את הספורטאי להרגיש?", "האם אפשר לפתח את תחושת המשחק שלו?", אפשר להתווכח, אבל חקר המוח בנושא קבלת החלטות מספק תשובה חד-משמעית לגבי מהות הרגשות שלנו: הרגשות שלנו תבוניים יותר ממה שאנו נוטים לחשוב. האתגר של דור מאמני העתיד הוא להבין לעומקן תובנות מחקריות עדכניות על תפקודי מוח וגוף, ולפתח מתודות אימון שמיישמות אותן בפועל. פיתוח זה לא מחייב רק פיתוח אמצעים חדשים, אלא יכול להשתמש בכלים מוכרים קיימים באופנים שונים, כפי שנציג בהמשך המאמר.

דופמין – המנבא המוחי שלנו

מולקולת הדופמין היא מוליך עצבי המעביר אותות בין תאי העצב במוח. חוקרים גילו כי מולקולה זו מעורבת בוויסותם של כל הרגשות האנושיים. למעשה תהליך קבלת ההחלטות במוח, בדומה לתהליך הראייה, שמתחיל בפענוח הבזקי אור על רשתית העין, מתחיל בתנודות במערכת הדופמין. החוקרים גילו שמערכת זו אינה רק מגיבה לתגמול (בפרץ של עונג הנובע משחרור רב של דופמין במוח), אלא גם עוסקת בניבוי תגמול - עוד לפני שהתרחש.

תאי הדופמין יוצרים כל הזמן דפוסי פעולה המבוססים על ניסיון. הכאוס החושי והכמות האינסופית של מידע המשתנה ללא הרף, שטום בריידי נחשף אליו בתוך "הכיס", מתורגם לדפוסים מתאמיים, המאפשר למוחו לנבא התרחשות עתידית ולקבל החלטה על פי תחושה חיובית או שלילית - ללא כל חשיבה מודעת או תהליך שיקול שכלי. כשהנבואה מתממשת, חש הספורטאי תחושת עונג מהצפה רגעית של דופמין. כשניבוי הדופמין אינו תואם את הציפיות, המוח לא מקבל את התגמול ותאי הדופמין שולחים אותות המכריזים על הטעות - הגורמים להפסקת הזרמת הדופמין.

תהליך זה מכונה בשפת החוקרים "אות הטעות בניבוי". תהליך זה חיוני ביותר, משום שאם לא נוכל להטמיע את לקחי העבר בהחלטותינו העתידיות, נחזור שוב ושוב על אותן טעויות. זהו בעצם הביטוי הנוירולוגי לניסיון המצטבר של שחקן. נראה כי רגשות אינם מהווים רק ביטוי ליצרים מובנים, אלא הם גם תוצר ניבויים של תאי מוח גמישים ביותר, המשנים את הקשרים ביניהם ללא הרף, בהתאם למציאות המשתנה. גם כשנדמה לנו שאין לנו מושג, למוח שלנו יש רגש תבוני להיאחז בו. זו תהיה טעות להסיק מכך שבעזרת כישרון יהיה אפשר להצליח ללא מאמץ. את תאי הדופמין יש לאמן שוב ושוב, אחרת כושר הדיוק של ניבוייהם ייפגע.

ג'ונה לרר מנסח זאת היטב במשפט: "אינטואיציה מדויקת היא תוצאה של תרגול מחושב". ואילו סטפן קרי ,שנשאל איך הוא קולע כל כך בקלות מעל שחקנים שגבוהים ממנו בהרבה, ענה: "אני זורק 300 זריקות באימון, ו-500 זריקות באימון בקיץ. אז יש לי זיכרון שריר, אני פשוט נותן לזה לקרות. אבל בשביל שזה יקרה, אני עובד כדי לשפר את המשחק שלי".

ביל רוברטי, אלוף העולם בשש-בש, טוען שהדרך הטובה ביותר לשפר את הביצועים היא להתמקד בטעויות שלך. אדם צריך להיות מודע לטעויות המופנמות באופן אוטומאטי על ידי תאי הדופמין. כשספורטאי מנתח את החלטותיו הפחות טובות, הוא למעשה עוזר למערכת הדופמין לצבור ניסיון. הפיסיקאי נילס בוהר אמר פעם כי מומחה הוא מי שעשה את כל הטעויות שאפשר בתחום התמחות צר מאוד.

בכל מה שנוגע למוח, הוא צודק לגמרי: מומחיות היא לא יותר מתבונה שמקורה בטעויות תאיות. אם למישהו יש עדין ספק בנוגע להשלכות תובנה זו על תורת האימון, נאמר זאת כך: לא צריך לעשות כל מאמץ כדי להשתדל למנוע טעויות. להפך, צריך ללמוד אותן לעומקן ולהפיק מהן את המרב. שחקן צעיר צריך להרגיש חופשי לטעות, בדיוק כפי שתלמיד צריך להרגיש חופשי לנסות ולטעות. רק בתהליך זה של ניסוי וטעייה, מתרחשת למעשה הלמידה.

יישומים מעשיים של התובנות המחקריות

לאחר שלמדנו להכיר את התובנות המחקריות, בואו נראה כיצד ניתן ליישם אותן לצורך שיפור קבלת ההחלטות.

א. לצמצם את המקומות בהם יש לספורטאי שיקול דעת

• שחקן כדורסל, למשל, שמקבל את הכדור בטווח קליעה עם הפנים לסל ואין לו מצב של יתרון מספרי - יזרוק לסל

• כולם סוגרים לריבאונד אלא אם קיבלו הוראה אחרת

• בכדורגל מאמן שדוגל בפילוסופיה זו (כדוגמת פאול סוזה במכבי ת"א) יכול להחליט כי העברת הכדור מהאגף מרחק גדול לוויק סייד, תעשה על הדשא ודרך שחקן שמגיע מאחור ולא בהרמה - כי באופן זה שחקני ההגנה יהיו חשופים ליותר מאפשרות אחת - ושחקני ההתקפה ירוויחו מהשתהות זו בהתארגנות להגנה

הגדרות אלו יוצרות שיטת משחק, אבל גם מורידות את העומס הקוגניטיבי מהשחקנים. ריכוז ומאמץ קוגניטיבי הינם משאבים של השחקן, לא פחות מיכולותיו הגופניות. צריך לווסת אותם כך שהשחקן לא יהיה עסוק בהתלבטויות ובחשיבה מיותרת, היכן שאין צורך בכך. בדרך זו מוחו יישאר רענן זמן ארוך יותר, עובדה שתגדיל את סיכוייו לקבל החלטה טובה יותר כשיידרש.

ב. פיתוח חושי

צמצום, החסרה או העצמה של אחד מהחושים בהם משתמש הספורטאי לאסוף מידע. צמצום או העצמה חושית עוזרת לנו להיות מודעים לעצמנו ולכוון את הקשב שלנו למקומות שלא חשבנו עליהם. הוא מנתק אותנו מדפוסי 'ברירת המחדל' שלנו, וחושף אותנו לכישורים וטווח רגשות שאנו בדרך כלל מנותקים מהם. כפי שישנם תרגילים לפיתוח חושי שמטרתם לשפר טכניקת בעיטה, מסירה או קליעה, רצוי לפתח תרגילים קבוצתיים שמטרתם לפתח את התחושה של השחקן למיקומו, ולגרום לו להשתמש בסריקה ויזואלית או במידע קולי, יותר ממה שהוא נוהג לעשות.

כדי לשפר את הפיתוח החושי ניתן להשתמש בתרגילים פשוטים שונים. למשל:

• לשחק משחקי כדור עם אטמים באוזניים וללא תקשורת מילולית

• לשחק משחקי כדור עם רטייה על עין אחת

• לשחק משחקי כדור עם חגורת משקולת במשך כמה דקות, להסירה ולהמשיך במשחק

• לשחק משחקי כדור עם כדור טניס (כדור שאינו תואם למשחק), תוך כדי יישום כל חוקי המשחק

• להיעזר במשקפיים מיוחדים, שמקצרים את זמן החשיפה הויזואלית לאובייקט בתנועה על ידי הבזקי חושך

• להשתמש במשקפי כדרור של כדורסל בכל משחקי הכדור

ראינו, אם כך, כיצד ניתן לשפר את מרכיבי קבלת ההחלטות של ספורטאים ולעבוד אף על מרכיבים שנחשבים למולדים, כדוגמת תחושת הבטן של השחקנים. בפוסט הבא נראה מהן תוצאותיו של האימון בשיטות הללו ונלמד כיצד יכולה המחשבה אף לפגוע בביצועיהם של שחקנים מאומנים ברמות הגבוהות ביותר.

לפוסט קבלת החלטות -שכל או רגש ?-חלק ב

חלק מההחלטות הטובות ביותר של סטפן קארי