'יד חמה' ו'יד קרה' - מיתוס כדורסל או אמת?
בפוסט קבלת החלטות – רגש או שכל? כתבנו על כך שלמוח האנושי יש שתי מערכות לקבלת החלטות, האחת הגיונית והשנייה רגשית, וכי על הספורטאי לבחור מתי להסתמך על האחת ולא על השנייה. רכזי פוטבול טובים, למשל, נאלצים לסמוך על תהליך ניבוי הדופמין שמאפיין את המערכת הרגשית במוחם, ולו רק מהסיבה הפשוטה שאין להם מספיק זמן לחשוב - יש להם רק את הזמן הנדרש להרגיש ולבצע. מהירות המשחק, דרישות ההתמצאות במרחב והעומס הקוגניטיבי עימם הם נאלצים להתמודד בתוך "הכיס" לא מאפשרים להם לרוב בחירה אחרת.
אפשרות הבחירה בקבלת ההחלטות
בפוסט זה נבחן מה קורה במוחם של מאמנים ושחקנים שיש להם את אפשרות הבחירה להקשיב ולפעול
בהתאם למערכת ההגיונית במוחם, אבל משום מה הם בוחרים להתעלם ממנה וללכת אחר הרגש שלהם - וזאת בניגוד גמור לכל הגיון בריא.
התשובה נמצאת, כפי שהחוקרים עמוס טברסקי ותומס גילוביץ' הוכיחו, בניסוי שערכו בשאלה אחרת. השאלה הייתה האם "יד חמה" בכדורסל היא מיתוס או אמת המעוגנת בהוכחות ביולוגיות מוחיות? נקדים ונאמר שמאמנים ושחקנים רבים סבורים שאכן יש תופעה כזו. אמונה זו אף גורמת להם לשנות תכנית משחק ברגעים קריטיים, ולהורות להעביר את הכדור לשחקן שהם "מזהים" כ"חם" במגרש.
נציין כי מדובר בשחקנים ומאמנים העומדים בכל אמות המידה של מצוינות בספורט, אם כי בחירתם לא רק שאינה משקפת את רמתם, אלא אף מעידה על רמה נמוכה של קבלת החלטות. פרדוקס? תחליטו אתם.
שאלת המחקר של טברסקי וגילוביץ' הייתה פשוטה ועניינית: האם שחקנים קולעים טוב יותר כשהם "חמים?" כדי לענות על שאלה זו, כפי שמציין העיתונאי ג'ונה לרר, בספרו ,"איך אנחנו מחליטים", הם בדקו את כל הקליעות במשחקי הבית של קבוצת ה-NBA פילדלפיה 76 (קבוצה שתיעדה את סדר הקליעות בכל משחק), במהלך עונת 1980-81. התוצאות שהגיעו אליהם היו חד-משמעויות: סיכוייו של שחקן לקלוע לא הושפעו מקליעותיו הקודמות. כל קליעה מהשדה היא אירוע בפני עצמו. היד החמה היא לא יותר ממיתוס.
שחקני פילדלפיה התקשו לקבל את המסקנות, במיוחד אנדרו טוני הקלע. הוא היה משוכנע כי הוא חווה תקופות "חמות" ותקופות "קרות" ברורות.
אחוז ההצלחה הכולל של טוני במהלך העונה הסדירה עמד על 46%. אחרי שקלע 3 סלים ברציפות - סימן ברור לכך שהוא "חם", אחוז סלי השדה שלו צנח ל-34%. כשטוני חשב שהוא "חם", הוא למעשה היה "קר". וכשהוא חשב שהוא "קר", הוא למעשה רק התחיל להתחמם. אחרי שהחטיא 3 זריקות רצופות, כפי שהתברר ממעקב הקליעות, קלע טוני 52% מסך הסלים. הרבה מעל לממוצע האישי שלו.
בתרשים הבא ניתן לראות את סיכוייו של טוני בקו הכחול המקווקו) לקלוע את הקליעה הבאה, כתלות של אחוז הצלחה \ החמצה שלו קודם לכן, ואת הממוצע הקבוצתי (בקו האדום):
"יד חמה" בקליעות עונשין
כדי לחזק את מסקנותיהם ולהפריך את המיסטיקה סביב מושג "היד חמה", החוקרים טברסקי וגילוביץ' פנו לחקור לא רק את זריקות השדה של פילדלפיה אלא גם את זריקות העונשין של בוסטון סלטיקס. גם הפעם הם לא מצאו עדות ליד חמה. ללארי בירד קרה בדיוק מה שקרה לאנדרו טוני: אחרי כמה קליעות עונשין מוצלחות רצופות, ירד אחוז הקליעות שלו באופן ניכר.
מחקרים אלו ואחרים בנושא "היד החמה" אינם חדשים והם מוכרים לכל. אפשר להתווכח האם המאמן צריך להקשיב לתובנות מחקרים אלו ולשנות את פילוסופיית האימון שלו. קיימים לעתים מאמנים שמודעים לכך שהיד החמה היא מיתוס בלבד אך בוחרים בכל זאת להעביר את הכדור לשחקן שכולם מאמינים שהוא "חם". התנהגות כזו יכולה לנבוע משיקולים שונים, כגון קבלת החלטות בזמן לחץ, האחריות המוטלת על המאמן, רצון לתמוך פסיכולוגית בשחקן ועוד, ואפילו מתוך רצון מודע להמר על תחושת הבטן. בחירה כזו הופכת את סיכויי הצלחה לאקראיים וטעויות הן תמיד חלק מן המשחק.
הבעיה האמתית מתחילה במאמנים ובשחקנים שאינם מוכנים ללמוד, אינם מתעניינים במחקרים ודוחים אותם על הסף בטענות כמו, "אל תבלבלו לי את המוח. אני יודע טוב יותר מכל מחקר". בכל מקרה, חקר המוח מוכיח לנו כי לא צריך להיות באמת טיפש בשביל להתנהג בטיפשות - כולנו עושים זאת מפעם לפעם.
למה זה קורה לנו?
אותם תאי דופמין במוח שעוזרים לנו לנבא דברים יכולים לעבוד כחרב פיפיות במצבים מסוימים. מפתחי מכונות ההימורים מנצלים תובנות מחקריות אלו לטובתם. למזלם, בני אדם מהמרים במכונות אלו ולא חולדות.
בניסיונם לאתר את דפוס ניבוי הדופמין, טרבסקי וגילוביץ', כפי שמספר ג'ונה לרר בספרו "איך אנחנו מחליטים", ערכו ניסוי ראשוני על חולדות. החוקרים הכניסו חולדה לתוך מבוך בצורת האות T. הם הניחו כמה פירורי מזון בקצה הימני או בקצה השמאלי של האות, באופן שנראה אקראי, אך בטווח הארוך הניחו במרבית המקרים (60%) את פירורי המזון בצד השמאלי.
החולדה הבינה שהפינה השמאלית מתגמלת יותר, לכן תמיד פנתה שמאלה. ההחלטה הובילה אותה ל-60% הצלחה. החולדה היא רק חולדה ואין לה שאיפות למצוינות, לכן בחרה בחלופה שהניבה לה את התגמול הטוב ביותר.
מי מצליח יותר - סטודנטים או חולדות?
ניסוי דומה, שנערך על סטודנטים מאוניברסיטת ייל, הראה כי הסטודנטים, בניגוד לחולדות, החלו לחפש אחרי הדפוס האקראי החמקמק שמנבא את מיקום התגמול. הם לא התפשרו על תגמול ברמת סבירות גבוהה אלא ניסו לנבא וללמוד מטעויות הניבוי שלהם – גם כשלא היה סדר מסוים לנבא.
היות והסטודנטים (כמו המאמנים והשחקנים שמאמינים במיתוס "היד החמה") היו בטוחים שהם יעלו על הדפוס, הם נאלצו להתפשר על 52% הצלחה. בפועל החולדות עשו החלטה נבונה יותר משעשו סטודנטים בייל. ההסבר שהחוקרים מצאו לכך היה כי תאי הדופמין במוח כל כך מתרגשים מניבוי אקראי מוצלח, בדיוק כשם שמהמר במכונת מזל מתרגש מזכייה אקראית, עד שהמוח, שמסתמך על המערכת הרגשית, טועה לחלוטין בפירוש המציאות (בדומה למאמנים ולשחקנים שמפרשים יד "חמה"). למעשה הסטודנטים הבחינו בדפוסים שכלל לא היו קיימים בעולם האמתי. זה בדיוק ההסבר לתגובתו של רד אורבך, מאמן המכללות האגדי, למסקנות החוקרים: "אז הוא ערך מחקר! את מי זה מעניין?" האפשרות כי "יד חמה" או "יד קרה " קיימות רק בדמיון שלו ושל שחקניו, לא עניינה אותו כלל.
מי הם הקלעים הטובים ביותר?
המסקנה של טברסקי וגילוביץ' ממחקרם הייתה כי הקלעים הטובים ביותר משוכנעים תמיד שהם "קרים". כשרגשותיהם אומרים להם לנסות ולקלוע לסל משום שהם "חמים", הם מקשיבים למערכת ההגיונית במוחם ובוחרים שלא לפעול בעצת הרגש. החלטה כזו כרוכה במאמץ קוגניטיבי של המערכת ההגיונית, והיא דורשת יותר חשיבה ומודעות מהשחקן.
להקת הרולניג סטונס היטיבה לנסח תובנה נוירולוגית בפזמון זה: "לא תמיד תוכלו לקבל את מה שאתם רוצים, אך לפעמים לא לקבל את מה שאתם רוצים הוא בדיוק מה שאתם צריכים".
פרופסור דניאל כהנמן מסביר על קבלת החלטות
אהבתם את הפוסט? מסכימים או לא? אנחנו רוצים לשמוע מה אתם חושבים בהערות ושתפו עם חבריכם.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו ישירות לתיבת הדואר שלכם עדכונים על כל פוסט חדש בבלוג!
