ככה לומדים לטעות



"תחשוב שאתה שואל ילד בגן או בכיתה א' שאלה, הוא עונה משהו ואתה אומר לו 'לא נכון'. הרי זו לא הדרך הנכונה. צריך לשאול אותו למה הוא חושב ככה והאם הוא חושב על אפשרויות נוספות. אז הילד מקבל איזשהו ביטחון שמאפשר לו לחשוב יותר. ברגע שהשתקת אותו פעם אחת, הוא גמר את החשיבה שלו". אילן סלע, מאמן כושר מומחה ( לקריאת המאמר של אילן סלע)


כשבני הבכור החל לרכוב על אופניים, השתמשתי ב"פטנט" בו השתמש אבי כדי ללמד אותי לרכוב: הכנסת מקל מטאטא בין סבל האופניים וגוף האופניים, על מנת לאזן את הרוכב. לא הייתי ההורה היחיד שמסכן את גבו, מתנשם, מתנשף - ופוגע בחוויית הלמידה של ילדו. כשחשתי שהילד הגיע לאיזון, שלפתי את המוט והתפללתי שלא יתרסק.


כשאחותו, הצעירה ממנו בארבע שנים, החלה לרכוב על אופניים, קיבלתי טיפ ממדריך רכיבה מקצועי שראיתי בספורטק. הוא הציע לי להוריד את הפדלים, להנמיך את הכיסא ולהניח לה לדחוף את עצמה בעזרת רגליה, עד שתרגיש בטוחה להרים את הרגליים ולגלוש. משך הגלישה שלה אמור להימשך כל עוד היא מרגישה בטוחה. "במישור אין סכנה שתגיע למהירות שלא תוכל לעצור בעזרת רגליה", הבטיח לי. כשהוסיף ואמר שזו הדרך המהירה והבטוחה ביותר ללמוד לרכוב על אופניים בגיל צעיר, הנחתי בצד את הספקות ואת הצורך שלי בשליטה.


ואכן כך היה. כעשר עד חמש-עשרה דקות לאחר שהסרתי את הפדלים, צפיתי בה מאזנת את עצמה בהנאה גלויה, תוך כדי גלישה עם רגליים מונפות באוויר.

כאשר זה קרה, חברתי את הפדלים והגבהתי את הכיסא בהתאם לגובהה.



שליטה – לא מה שחשבתם

בתחילה סירבתי להאמין כמה פשוט וגאוני היה הטיפ שלו. ילדתי החלה לרכוב במשך זמן ארוך יותר מששיערתי, מבלי ליפול כלל, ואני לא סבלתי מכאבי גב ומרגשות אשם מיותרים. מאז אותו יום אני עוצר ליד כל הורה שמאזן את ילדו בעזרת מקל בשדרה או במגרש, ומנסה להסביר לו שיש דרך טובה, יעילה ונכונה יותר לעזור לו ללמוד לרכוב על אופניים.

האם זה עוזר? בדרך כלל לא. רוב ההורים מושכים בכתפיהם וממשיכים להחזיק במוט ולרוץ אחרי ילדיהם. רק מעטים מעיזים לנסות. חלקם טוענים שכך הם מרגישים יותר בשליטה. הם אכן בשליטה, אבל ככל שהשליטה שלהם גדולה יותר, כך השליטה של בנם על תהליך הלמידה שלו קטנה יותר.

בלמידה, התנסות ומשחק הם שם המשחק. כפי שקבעו כבר פיאז'ה ופסיכולוגים התפתחותיים רבים אחרים, התנסות ומשחק הם אופני הלמידה וההתפתחות היעילים ביותר לילדים. אין זה פלא, לכן, שכאשר אנחנו לא מאפשרים לילד לטעות, אנחנו גם לא מאפשרים לו להתנסות.

המוח זקוק לטעות

מבחינה מוחית, הלמידה היא תהליך של ניסוי וטעייה. ההתנסות בונה קשרים בין נוירונים במוח. כשהמוח מבין שטעה, הוא חושב על אפשרות אחרת ומרחיב את היכולות שלו. בלי טעויות, לכן, אין למידה.

רכיבה על אופניים יכולה להיות מסוכנת, וטבעי שההורים חרדים. אבל כשהילד שולט ברגליו על המהירות, ויש לו אפשרות לעצור (ולשלוט) על הפעולות שלו, הוא גם מעז יותר. תוך כדי כך, המוח שלו לומד לאזן את עצמו בזמן רכיבה. מוחם של ילדים צעירים הוא גמיש ויכול ללמוד מהר, אם רק נניח להם לנסות ולטעות ולנסות שוב, כמובן תוך כדי שמירה על ביטחונם .

הילד מנסה – תעודדו, הילד מצליח – תשבחו

כדי שהילד יוכל ללמוד באמת מהטעויות שלו, אנחנו - ההורים, המורים והמדריכים - צריכים לשנות את היחס שלנו לטעות שלו, ואת הטרמינולוגיה בה אנחנו משתמשים. השלב הראשון הוא להשתמש במילות עידוד לכל ניסיון שלו ובמילות שבח להישג שלו.

היות וילדים רגישים מאוד לאותנטיות, חשוב שנבדיל בין משמעותו של עידוד למשמעותו של שבח, על מנת שנשתמש בהם בצורה מדויקת ויעילה יותר. ריצארד לאבוי (מנהל בית ספר לחינוך מיוחד ואיש חינוך המשמש יועץ חינוכי בארה"ב) מסביר זאת הצורה הטובה ביותר:

שבח הוא תגובה להצלחה והוא נשלל בכישלון. בשבח טבוע ערך שיפוטי.

עידוד, לעומת זאת מהווה הכרה חיובית במאמציו של הילד ובהתקדמות שלו. עידוד אינו שיפוטי ואינו מותנה בהצלחה.

זכרו: שבח ילד אמור להרוויח, עידוד הוא מקבל במתנה. היו מדודים בשבחים והרבו לעודד!

מילים שעושות את ההבדל

גם כאשר הילד טועה, חשוב כיצד אנחנו מציינים זאת. אם נאמר לו: "זה לא נכון", רוקנו אותו מכל רצון לנסות שוב. אם, לעומת זאת, ננתח יחד אתו את הדרך שהוליכה אותו לבצע את הטעות, ניתן לו בכך כלים לחשוב טוב יותר בפעם הבאה.

דברתי על רכיבה באופניים אבל חשבו כמה מהר אנחנו נוטים להתערב ו'לתקן' את אופן פעולותיהם של ילדינו הקטנים בדברים פשוטים שאין בהם כלל סכנה, ובעצם מונעים מהם אפשרות ללמידה והתפתחות. בואו ניתן להם לטעות. הם יודו לנו.

ללמוד לאזן את עצמך בעצמך

על החשיבות של טעויות בלמידה

פוסטים אחרונים
עקבו אחרינו
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
INFINTY MIND

לעדכונים השאירו פרטים