הנער שהתחיל להסתכל על שלטים

יואב סרב לשתף פעולה עם כל סוג של טיפול בדיסלקסיה שלו. רק סבלנות והבנה של תחושת חוסר האונים שרכש במהלך השנים אפשרו לו להתגבר עליה ולעשות את פריצת הדרך.

חוסר אונים נרכש

יואב, נער דיסלקטי בן 14 שהגיע אלי לטיפול בהשפעת אימו, לא היה מעוניין כלל בטיפול. אחרי שנים בהן נעזר במורים פרטיים ובשיטות טיפול שונות, הוא לא האמין שיש משהו שיכול לעזור לו לקרוא. הוא סירב לשתף פעולה בכל מה שביקשתי, מלבד בדבר אחד: לשחק מסירות. כאשר ניסיתי לדבר איתו על מטרותיו, או ביקשתי ממנו לספור את המסירות, הוא התיישב והסתגר בעצמו.

במשך שלושה שבועות שיחקנו מסירות בכדורים בגדלים שונים. המצאנו משחקים וכללים, עברנו לשחק עם בלון - משחק שהוא המציא - בו הצליח לנצח אותי מספר רב של פעמים.

לזכותה של אימו של יואב יש לומר שהיא גילתה אורך רוח ראוי לציון. היא לא התערבה בדבר ורק התבוננה במתרחש. הורים אחרים, מניסיוני, היו הופכים בשלב זה לחסרי סבלנות כלפי ההליך הטיפולי, או מותחים ביקורת על אופי הטיפול. גם אם היו לה פקפוקים, היא שמרה אותם לעצמה. היא הבינה באופן אינטואיטיבי את מה שלא ניסחה במילים: יואב, בנוסף לקושי בקריאה, סבל גם מתוצר לוואי של הקושי. יואב התמודד גם עם מצב שמכונה: 'חוסר אונים נרכש'.

היתד

חוסר אונים נרכש הוא מצב פסיכולוגי, אליו מגיעים בעקבות כישלונות חוזרים ונשנים בהתמודדות מסוימת. כשהאדם חווה את הכישלונות כחוסר שליטה שלו על המציאות, הוא הופך פסיבי (פסיביות שיכולה גם להוביל לדיכאון) ואינו מנסה להתמודד עם הקשיים. הוא פשוט אינו מאמין ביכולתו להצליח בהתמודדות. אף כאשר הוא מצליח להתמודד, הוא נוטה לייחס הצלחה זו למזל או לסיבות חיצוניות אחרות. למעשה הוא איבד קשר לכוחותיו הפנימיים.

ילדים ומתבגרים בעלי לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז חווים מצב זה בחלק מהתחומים בהם הם מתמודדים -עובדה שמקשה מאוד גם על הוריהם ומוריהם לעזור להם, שכן הילד לא נראה כמי שרוצה לקבל עזרה. למעשה הילד משוכנע שאין ביכולתו לעשות משהו בנושא.

מצבו של הילד מזכיר את מצבו של גור הפילים הקטן, שנקשר בעזרת יתד לאדמה, ולמרות כל מאמציו לא הצליח ללכת חופשי. אף כשגדל, והיה בכוחו למשוך את היתד בקלות, הוא לא ניסה לעשות זאת. למתבונן מהצד הדבר נראה אבסורדי. בשביל הפיל, זו תפיסת המציאות.

על האי

לאחר שלושה שבועות בהם שיחקנו מסירות ולא בקשתי מיואב לתרגל דבר בבית, הרגשתי שמשהו בו נפתח. המשכתי במסירות וביקשתי ממנו בנוסף לספור אותן ולמסור באופנים שונים. בשלב הבא הוספתי משחקי אסוציאציה הקשורים למילה או לאות. יואב כבר לא הסתגר אלא ניסה 'לנצח' אותי גם באתגרים אלה. שבוע נוסף עבר, ויואב כבר היה מוכן להיכנס להליך טיפולי ולהשתמש בכלים המהותיים יותר של האימון הנוירו-קוגניטיבי, ואף לתרגל מעט בבית. שבוע אחר כך קיבלתי באחד הערבים שיחת טלפון. על הקו הייתה אימו של יואב: "הוא מסתכל על השלטים בדרכים", אמרה, נרגשת. "אין לי מושג אם הוא קורא או מבין, אבל ברמזורים אני רואה אותו מסתכל על השלטים ארוכות".

גם לי לא היה מושג אם הוא מבין את מה שכתוב, אבל בחרתי גם לא לשאול אותו בנושא. הנחיתי את האם שלא להעלות את הנושא אם יואב לא עושה זאת בעצמו.

השלב הראשון בניסיון לעזור לילדים אלו הוא שלב ההכרה שלנו. עלינו, כהורים או כמטפלים, להבין כי זו תפיסתם את המציאות ואל לנו לשפוט אותם על כך. השלב השני הוא להניח להתמודדות הספציפית שלהם בנושא בו הם מתקשים – לפחות לזמן מה - ולהוביל אותם להתמודד במקומות בהם הם מרגישים שהם מצליחים להשפיע על המציאות.

ד"ר רוברט ברוקס, מחבר הספר "זרעים של תקווה", טוען שלכל אדם יש לפחות 'אי' אחד של כישרון. אם נשכיל לזהות את האי ונעזור לו לטפח אותו ולחוות הצלחה, נעזור לו לשנות את תפיסתו העצמית, ויהיה בכוחו להתחיל להתמודד במקומות בהם בחר לא להתמודד. מדובר בתהליך, שראשיתו ביצירת קשר ותקשורת טובה עם הילד(ה) דרך נקודות החוזק שלו, והתעלמות מודעת, לזמן מה, מנקודות הקושי שלו.

מבחינה טיפולית זהו שלב החיבור בין המטפל לילד, בין ההורה לילד, בין המורה לילד. שלב זה הכרחי ליצירת עוגן רגשי של ביטחון, שהרי ילד זה חשוף לביקורת יום יומית מכל עבר. המורה, המחנך והמאמן האגדי של מכללת UCLA , ג'ון וודן, הבין את תפקידו בחינוך וניסח אותו במשפט אחד:

"Young people need models, not critics"

הקושי הגדול שלי כמטפל היה כשנתקלתי בהורים שלא יכלו לציין אפילו דבר אחד בו מצטיין ילדם. אז הבנתי כמה תפיסת המציאות שלהם משפיעה על תפיסתו של הילד את עצמו. במקרים כאלו אני מפנה אותם לייעוץ מקצועי, אבל רק אחוז קטן מהם נוטה לעשות זאת.

לאחר שנטרלנו את השיפוטיות ומצאנו את הכישרון של הילד ('האי' שלו) נתחבר ונטפח את הילד דווקא דרך התחום שבו הוא מאמין ביכולותיו ונמקסם אותן ככל שרק ניתן. מבחינה רגשית, הסיבה ברורה. זו הדרך שלנו להרוויח שיתוף פעולה של הילד ולהכניס אותו לתהליך האימון.

אבל ישנה גם סיבה פסיכו- פיזיולוגית: כל יכולת תפקודית שלנו מעוגנת ברשת נוירונים תואמת במוח. במיוחד במיומנות שאנו אוהבים, ועוסקים בה הרבה. מבחינה נוירולוגית רשת זו מבטאת את הכלל "נוירונים שיורים יחד, מתחברים ביחד". שינוי ברמת התפקוד, ואף חיווט מוחי מחדש, מתחילים מהנקודה הגבוהה ביותר בה נמצא הילד, במיומנות בה הוא טוב.

אתה לא מלמד ילד לתפוס כדור טניס ביד אחת אם הוא מתקשה לתפוס כדור ספוג בשתי ידיו. אתה לא מלמד ילד קריאה אם הוא לא מזהה את הסמלים ולא מכיר את העיצורים. אתה לא מלמד את הילד חשבון אם הוא מתקשה בספירה ומניה. אתה לא אומר לילד שאין שום יתד חזקה שקושרת אותו לאדמה ומנתקת אותו מהאמונה בכוחותיו, כשזו חווית המציאות שלו. אתה מתחבר ל 'אי' של היכולת שלו בנקודת הזמן הנתונה, ומשם מתחיל את המסע המשותף. זה נכון מבחינה רגשית, זה נכון מבחינה נוירולוגית.

התהליך עם יואב היה טוב ונמשך עוד מספר רב של חודשים, אבל בערב בו האם סיפרה לי על השלטים בהם הוא מביט, ידעתי שיואב התחבר לכוחות שלו, ושהטיפול יהיה מוצלח. גם אם הוא חש עדיין קושי בהתמודדות עם קריאה, הוא כבר לא חסר אונים. טיפול טוב, כך אני מאמין, לא משפר מיומנות כזו או אחרת. הוא מחבר את האדם בחזרה לכוחותיו הפנימיים.

neil young with the band:helpless

פוסטים אחרונים
עקבו אחרינו
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
INFINTY MIND

לעדכונים השאירו פרטים