אימוני ספורט - הגישה המודרנית

עולם האימון והחינוך בישראל הוא עולם שמרני. הנטייה הטבעית של מאמנים ומחנכים מבוגרים היא לפעול באפיקים המוכרים להם, בין אם מתוך שמרנות ובין אם מתוך חשש להטמיע חידושים שנראים להם הרפתקניים ושאינם ודאיים ומוכחים דיים.

המדע והספורט התחרותי, עם זאת, אינם עוצרים לרגע. ידע חדש, שמצטבר ללא הרף, הופך על ראשן תפיסות מיושנות ומציב בסימן שאלה אמיתות שהיו אך אתמול נחלת הכלל. בפוסט הזה ננצל את ההזדמנות לסקור מה השתנה במחקר המוח, ונבחן כיצד ידע זה משנה, או צריך לשנות, את תפיסת אימוני הכדורגל, הספורט והחינוך בכללו.

התפתחויות בחקר המוח

חקר המוח והלמידה עשה קפיצה גדולה בעשור האחרון:

  • הוכח כי הקשור בין מערכות התנועה של המוח והמערכות האחראיות לכישורי המוח הגבוהים, כגון שפה, זיכרון ולמידה מהווים חלק מתוך מערכת אחת, שחלקיה תלויים אלה באלה.

  • היכולות הגבוהות של המוח התפתחו על בסיס מערכת התנועה, הקדומה יותר, והן עדיין תלויות בה. כדי לאמן ולשפר תפקודים גבוהים של המוח, עלינו לערב את מערכת התנועה באימון.

  • אימון גופני לא משפר אותנו רק מבחינה בריאותית אלא גם תורם משמעותית לפיתוח יכולות קוגניטיביות.

  • במקביל לחקר המוח והלמידה, נעשתה פריצה תודעתית משמעותית בהבנה כי מעבר לדמיון הבסיסי המתקיים באופני הפעולה של המוח אצל כולנו, לכל אדם אופני למידה ומנגנוני הנעה מוטיבציוניים ייחודיים לו, וכי one size doesn't fit all.

תרבות של הפרעת קשב

לתובנות חדשות אלו מצטרפת העובדה שהספורטאים של היום ומחר גדלים בסביבה שונה לחלוטין מן הסביבה בה גדלו שחקנים בעבר. החיים בעידן המודרני ובעולם הרב-ערוצי, המתאפיין בגודש בלתי-נתפס של מידע, אינטרנט, מכשירים סלולריים המלווים אותנו בכל פינה ופרסום חוצה-פלטפורמות הפכו את הצעירים שלנו לבעלי ידע שטחי גם במה שמעניין אותם.

עומס המידע והחשיפה הקצרצרה לה זוכה כל פריט מידע, אינם מאפשרים תהליכי זיכרון ולמידה משמעותיים. יכולת הריכוז של הצעירים העכשוויים נמוכה יותר והם זקוקים לגירויים חדשים בקצב הולך וגובר. כל התהליכים הללו מביאים ליצירת "פסבדו-הפרעת קשב", או הפרעת קשב מזן חדש - טכנולוגי מודרני.

הקידמה, על כל הטוב וכל הרע שבה, אינה בשליטתנו ולא נוכל לעצור אותה. מה שביכולתנו לעצור הוא את הנטייה הטבעית להמשיך במסלול המוכר והשגרתי. ביכולתנו לבחון את הידע החדש שבידינו, ולבצע התאמות בגישות ובדרכי האימון, החינוך והלימוד שלנו, כדי שנצליח להפיק את המרב מהפוטנציאל של הספורטאים ונגיע להישגים גבוהים יותר.

קארל גוסטב יונג, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי שוויצרי

אסכולת האימון החדשה

בפוסט "הצלחתי משום האמנת בי" סקרנו את עבודת המאמן המודרני והדגשנו את חשיבותה הרבה של העצמת היחיד, איתור וזיהוי המוטיבציות האישיות שלו וחיזוקן בהתאם לגורמים המניעים אותו.

מתודות האימון המודרניות בספורט הקבוצתי בעולם כיום מתבססות על תובנות אלה והן שואפות להעניק לכל פרט בקבוצה אימונים ספציפיים, לפי תפקידו ולפי אפיונים של יכולות גופניות שונות. בספורט, כמו בחינוך, מחלחלת התובנה כי כדי שכל שחקן יקבל את מה שמגיע לו - כל אחד ואחד צריך לקבל דברים שונים, וכן - גם יחס שונה.

ההכרה ביחידים שונים והתייחסות שונה לכל אחד מהם מעלה את ערכו של כל אחד ואחד מהם ומחזקת את המושג "לשחק קבוצתי". במצב כזה, לכל אחד יש תפקיד משמעותי, אם כי לא שווה. חוסר שוויון זה הוא תקין לחלוטין, שכן במסגרתו מבטא כל שחקן את חלקו בשלם = בקבוצה. בעינינו מדובר במגמה מבורכת והיא משקפת את מה שמכנים "אסכולת האימון החדשה", או "ניו-סקול".

כשאנו מדברים על אסכולת האימון החדשה אנחנו לא מדברים על מתודה אחת אלא על גישה שונה של מאמנים למשחק ולתפקיד. מאמנים כמו גווארדיולה, מוריניו, קלופ, לואיס אנריקה, פאולו סוזה, וגם מאמנים ישראלים כמו רן בן שמעון, ברק בכר, חיים סילבס ושרון מימר ומאמנים נוספים מהווים דוגמא מייצגת לגישה זו.

מגמת האימון החדשה מחלחלת מלמעלה למטה, עד למחלקות הנוער והילדים, אלא ששם רוצים ליישם "ניו-סקול" עם מאמנים שגדלו וחונכו בגישת "אולד סקול". במידה והמערכות חותרות לשינוי אמיתי ולהצליח להתקדם לרמה המקובלת בעולם היום, עליהן להנחיל למאמני הנוער והילדים את התובנות המחקריות העדכניות ביותר על תפקודי מוח וחשיבה, על מוטיבציות אישיות של ספורטאים, על תהליכי בנייה ובקרה של מאמץ גופני וכן, גם רקע כללי בפסיכולוגיה. ללא מרכיבים אלו בהכשרת המאמנים, מחלקות הנוער בארץ ימשיכו לסבול מתסמין ה"נאורות לכאורה", שמאפיין את תרבות הספורט בארץ.

מאמנים שירצו ללמוד ויעשו את ההתאמות, צריכים להישאר במערכת ולהתפתח יחד עימה. על המאמנים שלא יעשו את ההתאמות הדרושות לעידן המודרני, המערכת צריכה לוותר מבלי לחשוב פעמיים. המשפט של הפסיכולוג קארל יונג: "אם יש משהו שאנו רוצים לשנות בילד, אנחנו קודם צריכים לבדוק אם זה לא משהו שעדיף שנשנה אצלנו", צריך להיות המוטו של כל מאמן במחלקת נוער וילדים, ושל כל מורה או מחנך באשר הוא.

אוטופיה או ריאליה?

שינוי אופן האימון עשוי להיתפס בעיני חלק מהקוראים כאוטופיה, כחזון אחרית הימים או כשאיפה ריאלית. אפשר להביא טיעונים לכאן ולכאן, אבל בואו נתחיל בחזון צנוע ופשוט יותר, בחזון בו לא נשמע מאמני נוער וילדים מדברים כך:

  • "תרים את הראש כשאתה עם הכדור" – האמת, זה לא באמת עוזר.

  • "תרגע"- עוד לא נולד השחקן העצבני שנרגע ממילת הקסם "תרגע".

  • "תסתכל עלי כשאני מדבר" - למה בעצם? לכל אחד הדרך שלו להקשיב. קשר עין הפך כמעט ללא רלוונטי אצל הצעירים של היום. כל עוד הילד מקשיב, שיסתכל לאן שהוא רוצה.

  • "תפסיק לזוז כשאני מדבר" - זה קצת מסיח את דעתך, אבל לילד זה עוזר להתרכז, אז למה בעצם?

  • "בהגנה אין יום רע" - נו באמת, תשאלו את בוסקטס, את איתן טיבי, או את דווין סמית אם לא היו להם ימים רעים בהגנה. ימים רעים, אגב, לא מבחינים בין עבודת הגנה לעבודת התקפה, הם פשוט ימים רעים.

  • "תרוץ ותעבוד קשה כי זו המחויבות שלך לקבוצה" - משפט שבאמת נשמע הרואי. אבל לא עדיף לומר "תרוץ ותעבוד קשה כי ככה תנצח, ככה תחלץ יתר כדורים"? השוני הסמנטי עושה את ההבדל בין מחויבות לבין תשוקה. בספורט תחרותי עדיף לעודד את התשוקה, את התחרותיות ולהניח את המוסרניות בצד. תשאלו את מייקל ג'ורדן, לארי בירד, דייגו מארדונה ויוהאן קרוייף מה הניע אותם - המחויבות לקבוצה או הרצון לנצח?

אל תטעו - אנחנו לא מדברים על ויתור על התכנים ועל המהות, אלא על גמישות בדרך. דור הילדים של היום אינו דומה לנו כשהיינו ילדים, ואנחנו הם אלו שצריכים קודם לעשות את ההתאמות הדרושות, ולו רק מהסיבה הפשוטה שאנחנו זה העבר. הילדים שלנו הם העתיד.

התשוקה של מייקל ג'ורדן

המאמן הגרמני המשוגע שלימד את דירק נוביצקי לקלוע

פוסטים אחרונים
עקבו אחרינו
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
INFINTY MIND

לעדכונים השאירו פרטים